עם ישראל, אחרי תלאות רבות, הולך ומתקרב אל ארצו, אבל בדרך הוא צריך לעבור בממלכת אדום. משה רבנו שולח שליחים לבקש ממלך אדום לעבור דרך ארצו:
"וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו, וירדו אבותינו מצרימה, ונשב במצרים ימים רבים, וירעו לנו מצרים ולאבותינו, ונצעק אל ה' וישמע קולנו, וישלח מלאך ויוצאנו ממצרים, והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך נעברה נא בארצך, לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאול עד אשר נעבור גבולך"
העדינות והנעימות, הכבוד והחשיבות שנותן משה רבנו בבקשתו למלך אדום הם מופלאים. הוא מתחיל בפניה ידידותית, תוך הציגו את אדום וישראל כאחים – הן אם הכוונה על ההיבט ההיסטורי, יעקב ועשו הם אדום וישראל, והן אם מדובר באמירה ידידותית כללית.
לאחר מכן, הוא מסביר למלך אדום את ההקשר ההיסטורי, הוא מתאר את השואה הנוראה, את הייסורים והצרות שהסבו לנו המצרים. 'ונצעק אל ה' וישמע קולנו' – משה ממשיך ומתאר איך ה' שמע בקולנו, שלח מלאך שהוציא אותנו מתחת סבלות מצרים והנה אנחנו כאן, לא רחוק ממך, בדרכנו לארץ ישראל, ביתנו ונחלתנו.
ואז, מתוך קריאת הידידות, מתוך ההסבר של הרקע ההיסטורי מגיעה הבקשה. משה מבקש, אנחנו רק מבקשים ממך שתאפשר לנו לעבור בארצך ולקצר את דרכנו המיוסרת במדבר ולמרות שאנחנו מצויידים בכל מה שדרוש לנו, כל צידה או מים אם נצטרך, נשלם עבורם בכסף מלא.
אבל תגובתו של אדום:
"ויאמר אליו אדום לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך!… ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבלו ויט ישראל מעליו"
לעומת הדברים הנעימים והיפים שנאמרים – אדום יוצא למלחמה, לעומת עם ישראל החפץ כל כך בשלום ואחווה, עם ישראל המבקש איכפתיות והבנה, המבקש אמפטיה וסיוע – אדום אוטם את אזניו מבקשות אלו ויוצא למלחמה נגדו.
לצערנו אנו מכירים את תגובת אדום, גם מההיסטוריה בת זמננו: בשנת 1938 התכנסה ועידת אוויאן, ועידה שהתקיימה אחרי חוקי הגזע, אחרי שהיה ברור שהיהודים נרדפים ומושפלים בגרמניה ואוסטריה. בועידה התכנסו נציגים ממדינות העולם לדון בבעיית הפליטים היהודים, אך למרבה הפלא והתדהמה, הם החליטו שאין באפשרותם לקבל את הפליטים. כל המדינות כולל בריטניה, שהחזיקה במנדט על ארץ ישראל, ואמרה שמוכנה לקבל מעט יהודים, בתנאי שיסגרו שערי הארץ בפני יהודים לגמרי כדי לא להרגיז את הערבים, סיפקו נימוקים אווילים ואנטישמים מדוע "אינם יכולים" לקבל את הפליטים.
ניתן דוגמה של דברי הנציג הצרפתי (אומה שעד היום היא אומה אנטישמית):
"המסורת הצרפתית מחייבת אותנו לשמש ארץ מקלט לנוודים. עם זאת, איכותו המוסרית הידועה של האלמנט המיובא ייצור תחושת זרות בקרב התושבים המקומיים".
עם סיום הוועידה צהלו כותרות העיתונים בגרמניה: "יהודים למסירה בזיל הזול! מי רוצה? אף אחד לא רוצה!", "אף מדינה לא מוכנה להילחם בבושה של אירופה (היהודים), ובכך מחזקת הוועידה את יחסה של גרמניה כלפי היהודים", "אוויאן מוכיחה את הסכנה שמייצרים היהודים לעולם".
אבל ועידת אוויאן הייתה יותר מכישלון – היא הייתה המבוא הבלתי רשמי ל"פתרון הסופי". מרפרוף קצר בכתבי היטלר אפשר לגלות כי הוא עקב בדריכות אחרי הוועידה, והסיק מתוצאותיה, כי העולם יעמוד מנגד כאשר יחליט לנקוט בצעדים בלתי הפיכים לפתרון הבעיה היהודית. והוא אכן צדק לבושתם של כל העמים.
עם ישראל לדורותיו, הוא עם רודף שלום ואוהב שלום, עם של חסד וטוב, ואילו אומות העולם, הם עמים רודפי מלחמה, חסרי רחמים, מלאי שנאה וספוגים באנטישמיות.
חייבים להתבונן בעין פקוחה על המציאות, ולהסיר את מסווה הצביעות מעל פני העמים הנאורים, לא הם יטיפו לנו על מוסר, אנושיות והומניות.
לצערנו מנהיגנו לא מספיק גיבורים לומר לאומות העולם את האמת, דם עשרות מיליוני יהודים, בכל הדורות, נמצא על ידיכם!
רש"י מחדד את השורש של ההתנהלות: אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם – 'הקול קול יעקב' – ואמרתם 'ונצעק אל ה' וישמע קולנו', ואני אצא עליכם במה שהורישנו אבי 'ועל חרבך תחיה'.
ההכרה במציאות, מובילה להתמודדות נכונה, וההתעלמות מן המציאות וייפויה מובילה להנהלות שאיננה נכונה.
יהי רצון שנדע להבחין במציאות לאשורה, להבחין בין שלום אמיתי לשלום מדומה, בין אכפתיות וחסד אמיתי, לבין צביעות מתחסדת.
