אחר שזכינו בראש השנה להאיר דרכינו לכל השנה ולשבור את המחיצות והמסכים כדי לקלוט את האור ביום הכיפורים, אנו יכולים להיכנס ממש לסוכתו של הקב"ה.
המועדים של כל השנה בכלל ושל תשרי בפרט הינם עליה אחר עליה, ואולי צריך להגיד באופן כולל יותר שהמועדים של כל החיים הינם בסימן עליה. כל מועד וחג אליו אנו מגיעים הוא הגדול, העליון והנפלא ביותר. ויש בזה שני רבדים:
- דבר בעיתו מה טוב- כלומר, בואו של חג בזמן מסוים מתאים לצרכיה המיוחדים של הנפש באותו הזמן. והדבר הזה מחבב את החג בעיננו עד שבאמת אי אפשר להשוות לחג זה שום חג אחר, כביאורו הידוע של הרב קוק במוסר אביך לפסוק "בכל דרכיך דעהו" ש"כיוון שהוא עוסק בעבודה זו הקב"ה כביכול שורה מצידו בזו העבודה דווקא ובה ימצאנה ולא במקום אחר… כשאדם פועל איזה דבר של שלמות, בין במחשבה בין במעשה, צריך לשמוח בחלקו ולא ירדוף אז אחרי דבר אחר כי כל העולם כולו מתקפל לפניו אז דווקא בפרט זה".
- הרובד השני והעמוק יותר אומר שכל החיים שלנו הם עליה ספיראלית. כל חג הוא באמת עליון יותר מכל מה שהיה לפניו, ומי שזוכה לשמוע אל ליבו ולהרגיש את פעימותיו חש בכל חג שחג כזה עוד לא היה, שכיוון שאנו מתעלים בכל יום ועוד יותר בכל מועד וחג, ממילא הכלים שלנו לקלוט את האור האין סופי שמתגלה בכל חג גדלים.
בייחוד הדבר מופיע בסוכות, שהרי בסוכות, זמן שמחתנו, אנחנו מצליחים לחוש את העראיות. ואין מדובר בעראיות שהיא חוסר קביעות וחוסר חיבור ליסודות העמוקים שמעמידים ומקיימים את העולם, אלא העראיות הטובה. העראיות הטובה היא היכולת לא להיות מקובע, לא להיות תקוע בשום מקום, כי אחרי שטיהרנו עצמנו מכל חטא ועוון ביום הכיפורים ואנו יודעים על פי האור המאיר לנו מראש השנה מה הדרך בה אנחנו רוצים ללכת, נותר עוד מכשול אחד העומד בדרכנו- ההרגל, הקיבעון והקושי להשתנות. הדבר שהכי משעבד וכובל אותנו למקומנו ולא מאפשר לנו להתקדם ולהתעלות הוא ההרגל. וכך מבארים בחסידות את דברי אברהם אבינו לשלות שהמלאכים שנדמו לו לעובדי אלילים להם אמר 'רחצו רגליכם', שכוונתו הייתה לומר שתרחצו עצמיכם מההרגלים שלכם.
כשאנו יוצאים בסוכות מהקביעות, מהבית, לדירת העראי ונפתחים למקום אחר ושומעים דברים אחרים (בין השאר את השכנים שלך) ומצליחים לראות גבוהה עד הכוכבים, זה הזמן להשתחרר מהקבע שלך, מכל מה שקבוע ומקובע.
החידוש הוא שגם במצוות הקבועות, בתפילה אותה אנו אומרים שלוש פעמים ביום, בברכת המזון אותה אנו אומרים לפחות פעמיים ביום, בהנחת התפילין ובכל המצוות הקבועות, אנו צריכים להשתחרר מהקיבעון ולקיים את המצווה כל פעם כאילו זוהי הפעם הראשונה, שאם אדם מניח תפילין היום רק מפני שהוא הניח אותם גם אתמול זו בעיה קשה.
ומה גורם לאדם להצליח להתחדש בכל פעם מחדש? האהבה. האהבה שממילא גורמת גם שמחה עצומה במצווה. ומבאר הרב שלמה קרליבך במשל בו הוא שואל כיצד אדם יודע מיהי בת זוגו?
"אומר לכם, אם אתה פוגש מישהי בפעם הראשונה ואח"כ, בפעם השנייה, אתה פוגש אותה 'בפעם השנייה' אז אל תטרח להיפגש איתה בפעם השלישית כי בעצם בפעם השנייה נפגשת איתה רק מפני שאמרת לה שניפגש… כי כשאתה באמת אוהב מישהי הפעם השניה יותר מרגשת מהפעם הראשונה ואתה לא יכול לחכות לפגישה השניה. אין כאן ראשונה שניה ושלישית, כל פעם אתה מרגיש שעכשיו היא הפעם הראשונה… האהבה מחדשת, האהבה עושה שכל פעם היא הפעם הראשונה. בסוכות, אחרי שביום כיפור הלב נוקה, אהבה גדולה יורדת מן השמים- לקב"ה, לעם ישראל, לתורה, ואז אנחנו מתחילים לעשות את המצוות ממש בפעם הראשונה. הלב מלא מהקדושה של סוכה דירת עראי ואנחנו משתחררים מההרגל והקיבעון. בנטילת לולב אני מנענע אותו לכל ארבע הרוחות. מה זה אומר? זה אומר שאני לא מקובע לשום צד…"
ונסיים בדברי הרב קוק זצ"ל בעולת ראיה שאומר
"הסוכה היא שמחה עליונה מאוד, עד שאינה יכולה להיות קבועה כי אם דרך עראי, אבל היא עומדת במקום אחד מפני שגלי האור של השמחה שוטפים, ואחד מתעלה ומיד בלא שום הפסק השני החדש, שהוא יותר מאיר ויותר משמח, יורד ונשפע. על כן נראה כאילו הכל היא סוכה אחת, ובאמת בכל רגע ורגע ובכל חלק מחלקי הרגע יש סוכה חדשה ממש, ומפני שהשמחה היא התחדשות, וכאן ההתחדשות היא תמידית, על כן הוא זמן שמחתנו".
יהי רצון שנזכה להתחדש ולחדש את חיינו.
