פרשת וישלח – "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל"

אנו קוראים בפרשה על הפגישה של יעקב ועשו, והתורה מאריכה בתיאור ההכנות שעושה יעקב לקראת הפגישה.

יעקב מתכונן בשלוש דרכים מרכזיות:

• דורון – מתכונן לפגישה מתוך ריצוי ואהבה, בגישה חיובית וטובה.
• תפילה – מתכונן לפגישה מתוך אמונה שהכול מכוון, והקב"ה יסדר את הדברים לטובה.
• מלחמה – מוכנות להיאבק על האמת, על הדרך, על התפקיד. הנכונות להיאבק כוללת גם מוכנות לשלם מחירים כבדים מנשוא, לאבד חצי ממשפחתו האהובה.

שלושת הדרכים הללו אינן סותרות אלא משלימות, ואנחנו יכולים ללמוד כיצד להתכונן ולהיערך לדברים שונים בחיים.

מצד אחד צריך אמון, רצון טוב וחיובי, לב אוהב ואיכפתי. ומתוך יחס חיובי לצד השני, גם הצד השני ינהג בצורה חיובית. לצד זאת צריך להיות עם אמונה שכל תוצאה שתתקבל היא תהיה לטובה, שאמנם אנחנו פועלים בעולם, אך בסופו של דבר יש מי שמנהל את העניינים. הצד הנוסף הוא שאנו נדרשים להילחם (כשצריך) על אמונותינו ועמדתנו, על האידאליים והערכים שלנו, להביא לידי ביטוי את התבונה והכישרון שהקב"ה נתן לנו. השילוב של כל אלה יחד מוליד התנהלות נכונה ונבונה, שמאפשרת להשפיע ולהוביל, בנועם ובאמונה.

"רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום" – כדי להעמיד את העולם, צריך שלושה דברים: "על הדין" – מלחמה, עמידה על שלך; "על האמת" – האמת האלוקית האמונה, שמתבטאת בתפילה; "על השלום" – לבנות חברה טובה ובריאה.

בתוך ההכנות של יעקב למפגש עם עשו אנו מוצאים פרשייה עלומה:

"ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל, וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אתו שם, ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותנצל נפשי"

מדוע מגיע האיש הזה? למה הוא נאבק ביעקב? מדוע הוא מצליח לפצוע את יעקב?

פירושים רבים לעניין, ונלך היום בדרכו המיוחדת של הרשב"ם:

"ומה שלקה יעקב ונצלע לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה או ממאנים ללכת, שנענשו. במשה כתיב 'שלח נא ביד תשלח, 'וייחר אף ה' במשה'… אך לפי הפשט לפי שהיה מתעצל ללכת כתיב 'ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו'. וכן ביונה שנבלע במעי הדגה. וכן בבלעם 'וייחר אף אלוקים כי הולך הוא' ונעשה חיגר, כדכתיב 'ותלחץ את רגל בלעם', וילך שפי, חיגר…"

הרשב"ם משווה את המלאך שמגיע אל יעקב למלאך המגיע אל משה רבינו בדרכו ממדיין למצרים, לכוח שמסעיר את גלי הים מול יונה הנביא, ולמלאך הניצב מול אתונו של בלעם. הדבר המחבר בין כל המקרים הללו הוא חוסר המוכנות ללכת לשליחות האלוקית. אלא שיעקב אבינו לא מסרב ללכת. יעקב הולך, צועד קדימה אל מול עשו, אך הרשב"ם מבין שהפחד שאוחז ביעקב גורם לו להיעצר, לברוח – לא להגיע אל המפגש עם עשו.

האם יעקב לא מאמין שה' יכול להושיעו? ברור שיעקב אבינו מאמין. אז למה הוא פוחד הרי יש לו הבטחה אלוקית? נראה שיעקב אבינו לא מאמין בעצמו, כדברי חז"ל: 'ירא שמא יגרום החטא, שמא מעשיו שאינם ראויים יגרמו שה' לא יגן עליו וישמרהו – 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך'. כך היה גם אצל משה רבנו – 'הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" – לי הם לא יאמינו, כי מי אני? לא הראה אליך – כי מי אתה (העמק דבר, שם).

ככל שאדם יותר גדול, מוטלת עליו שליחות יותר גדולה, וממילא יש לו פחד יותר גדול האם הוא ראוי לשליחות העליונה, לאחריות הכבדה והחשובה שהוטלה עליו.

יש לנו פחד עצום, אולי איננו ראויים לתפקיד, לשליחות האלוקית שמוטלת עלינו.

וכך כתבה הסופרת מריאן ויליאמסון (ציטוט המיוחס בטעות לנלסון מנדלה):

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, הוא שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, "איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?"

למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוקים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן, אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו; כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים".

וכפי שאומר שליח הציבור לפני תפילת מוסף בימים הנוראים (בנוסח האשכנזים):

" הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְדַאי וְהָגוּן לְכַךְ. לָכֵן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁדַּי, אָיֹם וְנוֹרָא, הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְעַל שׁוֹלְחַי."

הפחד מובן אך אנו נדרשים להתמלא אומץ, ולעשות את המוטל עלינו, לקדם את מה שאנו מאמינים שצריך לקדם.

ה' שולח את המלאך כדי שיעקב ימלא את שליחותו, כדי שיעקב לא יברח, שהפחד לא יעכב ולא יעצור, כדי שיעקב ילך לשליחותו בעוצמה ובאומץ.

אנו כולנו נקראים "ישראל" על שם המאבק הזה – "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל", כי זה תפקדנו, לא לפחד ולא לחשוש, ובוודאי שלא לברוח, מייעודנו הגדול להביא את דבר ה' לעולם.

יהי רצון שנדע לפעול באומץ ובנחישות לעשות את תפקידנו כיחידים וכאומה.