אנו נפגשים השבוע שוב בדמותו של לבן הארמי, חז"ל מתייחסים בחומרה גדולה ללבן, ונראה לי שיש חשיבות גדולה להתבוננות בדמותו, שכן כל דמות שמופיעה בתורה לענ"ד מופיעה גם בתוכנו, גם אנו חווים התרוצצות בין העשוויות והיעקביות, גם אנו צריכים להתמודד על לבן הארמי, שבתוכנו, הן בפנים נפשנו והן בחברה הסובבת אותנו, לכן חשוב להבין את הלבניות היטב כדי להתמודד עימו ולזהות אותו.
לבן מייצג את התכונה הגרועה ביותר את הצביעות, הגמרא במסכת סוטה אומרת שינאי המלך אמר לאשתו: "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס", ומבאר רש"י: "אלא מן הצבועים – כלומר שאין מראיתם כתולדותם אלא צבועין מבחוץ ואין תוכן כברם".
שמו של לבן – הוא לובן, מבחוץ הוא כולו טוהר ונקיות אך בפנים הוא כולו שחור משחור, מלא שנאה ועורמה, ובעיקר, דואג רק לדבר אחד בעולם – לעצמו.
לא לחינם עם ישראל בחושו הטבעי, מכול הבהמות והחיות הטמאות מתעב את החזיר, מה יש בו בחזיר שמוביל לשנאה ותיעוב, החזיר הוא צבוע – יש לו פרסות כבהמה טהורה, בצידו החיצוני הוא טהור – "חזיר זה, בשעה שהוא רובץ הוא פושט טלפיו לומר: ראוני שאני טהור" – אך באמת הוא טמא, בסימן הטהרה הפנימי, העלאת הגרה, הוא טמא, הסכנה הגדולה ביותר מגיעה מהצבועים.
כשאנו מתבוננים בלבן נראה כאלו הוא איש חסד, איש משפחה, איש קהילה, אך חז"ל באופן עיקבי מראים שכל המצג הזה הוא מצג שווא, הוא שקר שנראה רק בצד החיצוני ואין בו אמת.
וננסה להתבונן מעט בדברים.
"…ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין, ויהי כראות את הנזם ואת הצמדים על ידי אחותו וכשומעו את דברי רבקה אחותו לאמר כה דבר אלי האיש ויבא אל האיש והנה עמד על הגמלים על העין, ויאמר בוא ברוך ה' למה תעמד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים…"
על פניו נראים הדברים שאחיה של רבקה הוא ממש כדמותה מכניס אורחים, מלא באהבה, רץ לקראת האורח, מברכו ומזמינו לביתו, אך חז"ל מדייקים בפסוקים, מה מניע את לבן לרוץ אל אליעזר? – הצמידים אשר ראה על ידי אחותו, הרי הפסוקים כתובים לא כסדר, "וירץ…", ורק אז מוזכר – "ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו…", אלא שכאן רצתה התורה ללמדנו, אל תתלהב מהמראה החיצוני, אל תתרגש מהריצה, אצל לבן, צריך להתבונן פנימה, מה המניע של הריצה? מה הוא חושב שהוא ורק הוא ירוויח מהדבר? – זה המניע היחיד.
הוא ראה את הצמידים והוא אומר לעצמו אם זה מה שמקבלים על מעט מים, מה אוכל להרוויח על אירוח עם פנסיון מלא, לאיש ולגמליו…
הדבר ממשיך בתחילה שלבן שומע את הסיפור המופלא של חסד ה' עם אליעזר, הוא אומר: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב, הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'", איזו אמונה, איזו גדלות, איזה טוב לב…אבל מיד אחר כך: "…ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים וייתן לרבקה ומגדנות נתן לאחיה ולאמה", לבן היה בטוח שיקבל הרבה יותר…רק רבקה מקבלת את הכסף והזהב, לכן פתאם אחרי הסעודה, אנו שומעים זמירות אחרות: "ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו וילינו ויקומו בבוקר ויאמר שלחני לאדוני, ויאמר אחיה ואמה תשב הנער אתנו ימים או עשור אחר תלך…", ובתמימות מעושה הוא נעתר לשאול את רבקה: "ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה? ותאמר אלך", המגינה מתנגנת אצל הרגישים, זו אמורה להיות שאלה רטורית: "התלכי עם האיש הזה?", אין לו שם, והוא "הזה" ("המן הרע הזה")…אך רבקה מקלקלת את התחבולה ואומרת: אלך.
והדבר ממשיך גם בפרשתנו יעקב מגיע וקבלת הפנים היא לבבית ומרגשת: "ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה, ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה וישב עמו חדש ימים", איזו לבביות ואיזו אהבה, אך חז"ל רואים את הדברים קצת אחרת – "וירץ לקראתו – כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים, ויחבק – כשלא ראה עמו כלום אמר שמא זהובים הביא והנם בחיקו, וינשק לו – אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו, ויספר ללבן – שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממונו ממנו, אך עצמי ובשרי – מעתה אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, וכן עשה ואף זו לא לחנם שהיה רועה צאנו" (רש"י), "אמר ליה: מלך הייתי סבור לעשותך עלי, כיון דלית גבך כלום 'אך עצמי ובשרי אתה' כהדין גרמא אנא מהדק לך" – "אני אעבוד בך ואשחוק את גופך כמו ששוחקין וכותשין עצם".
זה נראה כמו הכנסת אורחים ואהבת משפחה חמה, אך באמת זו תאוות בצע וניצול ציני.
בעיניים חיצוניות נראה כאלו את בנותיו הוא אוהב, הוא דואג במסירות לביתו הבכירה, הוא מזהיר את יעקב לשמור על בנותיו, אך שוב במבט מעט יותר מעמיק אנו רואים שהכול חיצוני, הוא סוחר בבנותיו, ומי יודע לומר זאת יותר מהבנות עצמן : "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו, הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו".
וכך מספרים חז"ל: "'ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה' כינס כל אנשי המקום, אמר להם יודעין אתם שהיינו מדוחקים למים, וכיון שבא זה הצדיק נתברכו המים. אמרו לו: מה שטוב לך נעשה. אמר להם אם רוצים אתם אני מרמה אותו ונותן לו את לאה והוא אוהב את רחל זו מאד וישהה אצלכם שבע שנים אחרות. אמרו לו: עשה מה שטוב לך. אמר להם תנו לי משכונות שלא יפרסם לו אחד מכם הדבר. נתנו לו משכונות והלך והביא להם על אותן משכונות יין שמן ובשר. הוי לכך נקרא לבן הארמי לפי שרימה אפילו אנשי מקומו".
הוא דואג לאנשי מקומו…ודואג שהסעודה תהיה על חשבונם…ושוב במבט החיצוני, הוא מכבדם הוא עושה משתה, הוא מכבד את המנהג 'לא יעשה כן במקומנו', אך באמת הוא בז להם, מנצל אותם.
הפרידה הנרגשת של לבן בסוף הפרשה מבני ביתו: "וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם", גם אותה רואים חז"ל אחרת, "אמר ר' אייבו דוויים וכפויים היו ולא היו מפרינים (מפייסים) אלא בפה", דבריו של ר' אייבו מבוססים כנראה על הדיוק בכתוב "וינשק לבניו ולבנותיו", רק לבן נשק לקרוביו ואילו הם לא נשקו לו. חייבים להודות שגם מבחינת פשט הפסוקים עולה תמונה די עגומה – במפגש הראשון של לבן עם יעקב, לבן נושק ליעקב ומחבק אותו, ואילו בשעת הפרידה אין כל גילויי קרבה של לבן ליעקב.
הפער הזה בין החוץ לפנים, אלו הם חיי הצבוע, שמתייצב מול יעקב איש תם, איש שלם, שייודע לאהוב בכל ליבו, לעבוד בכל כוחו, לעשות כל מעשיו בחיבור מוחלט בין החוץ לפנים.
לא לחינם יעקב רואה סולם, כי הוא סולם – הוא המחבר חוץ ופנים, מעשים ומחשבות, שמים וארץ.
צריך כל כך להיזהר מהזיוף, מהעמדת הפנים, מהצביעות שלא תכנס אלינו, לא לגנוב דעת, לא להציג מצגי שווא, להיות כנים, אמתיים וישרים.
זה לא תמיד קל בעולם שבוא הפוליטיקאים מקבלים מקום של כבוד, בעולם שבו כל כך עובדים על הנראות ועל החוץ, שבו הכול נקבע על פי הרייטינג, לא צילמת לא טיילת… וכל כך מזניחים את הפנימיות.
דווקא היום צריך להיזהר מלבניות, בתוכנו ומסביבנו.
אני יודע שהארכתי היום, אבל אינני יכול לסיים בלי לומר שלעיתים אדם מתרגל כל כך לחיות בחוץ, ולשים לב לחוץ, שהוא כבר לא יודע איך באמת אוהבים, איך יוצרים קשר עמוק, איך מצליחים להיות בדברים או בקשרים מכל הלב.
(מצרף קישור לדברים שכתב הרב ליאור אנגלמן בעניין, מומלץ מאד: https://www.kimizion.org/shiur/rabanim/ravengelmann/wjz70_rem.html).
יהי רצון שנזכה להיות אנשים אמתיים וישרים, שפיהם שווה לליבם, שהחוץ שווה לפנים, ונזכה שגם כל חברינו יהיו אנשי אמת.
