יומו האחרון של משה רבנו, הרבה ניתן ללמוד על דמותו הענקית, של משה איש האלוקים, מיומו האחרון וננסה להתבונן מעט בדברים:
"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" – לאן הולך משה הלא כל ישראל נצבים לפניו? – אומר האב"ע: "הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו", משה רבנו בנאומו הגדול בפרשת נצבים, לא מזכיר את דבר מותו הקרוב, הוא הולך לכל שבט ושבט ומודיע להם באופן אישי.
כמה התחשבות יש כאן, כמה רגישות, כמה אהבה לעם ישראל, משה רבנו ביום מותו בעיקר דואג לחזק את ישראל, לאמצם ולחבקם, שלא יפחדו, שלא יחששו, שיהיו מלאים בטחון ועוצמה.
הוא לא חס על כבודו – 'וילך משה' – בענווה, בפשטות, זה מופלא כל כך, כדברי הרש"ר הירש: "הוא הלך אל העם כדי להיפרד ממנו באותה פשטות, המאפיינת את האיש הענו מכל אדם", כמה יש לנו ללמוד בימים קדושים אלה, לא לחוש לכבודנו ומעמדנו, אם יש מישהו שיש לנו בליבנו עליו או שיש חשש שיש לו בליבו עלינו, ללכת, לא להתעצל, לא לחשוב על מעמדות וכבוד, ללכת לביתו, ולדבר עימו מלב אל לב, באהבה גדולה.
ואולי יש להוסיף משה רבנו אמר בליבו, לא אערבב את הברית הכללית של העם עם ה' עם עניינים אישיים, שבוודאי חשובים ונוגעים לכל ישראל, ובכל זאת, יש להבדיל בין הדברים.
הן מהטעם שכתב הספורנו לא לערב בין עניינים משמחים לעניינים מצערים – "וזה שאחר שהשלים עניני כריתת הברית התעורר לנחם את ישראל על מיתתו כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראויה להם להורות על היותם מקבלים הברית בשמחה על דרך 'ישמח ישראל בעושיו', כאמרו 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך'.
והן מטעם ההבדלה הנצרכת כל כך בין העניינים הפרטיים לעניינים הכלליים.
ההבדלה בין אידאליים לאינטרסים כל כך חשובה בימים אלה של חשבון נפש, מה מהדברים שאני עושה הוא תוצאה של ערכים, אידאליים, ומה הוא אינטרסים, טובות הנאה, זה הבירור הגדול ביותר שיש.
אנו מבקשים ומייחלים: 'זכרנו לחיים' – לדבקות בך, 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום', להיות מחובר למקור החיים, אלו הם החיים, שכל הרצונות, המחשבות, הרגשות והמעשים יהיו מחוברים אליו יתברך, אלו הם החיים – ״מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו' — סגולתה של כנסת ישראל היא, שהיא מסתכלת על ההוויה כולה באספקלריא המאירה של הקודש; בכל עז חייה היא מכרת, שהחיים שווים הם את ערכם רק באותה מדה שהם אלוקיים, וחיים שאינם אלוקיים אינם שווים לה מאומה. היא יודעת עוד, שבאמת אין חיים אלא אלוקיים, וחיים שאינם אלוקיים אינם חיים כלל", 'מלך חפץ בחיים' – אתה רוצה אותנו, 'אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו…', אתה חפץ בכך שנהיה דבוקים בך, לטוב לנו, לאושרנו הגדול – "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא". 'וכתבנו בספר החיים' – אנו רוצים להיות שייכים לספר האלוקי, לסיפור האמיתי, לספר החיים, לספר של הופעת ה' בעולם, לסיפור גאולתם של ישראל, יש בעולם סיפור אלוקי, יש ספר אלוקי, וההשתייכות אליו היא החיים, ומי שלא שייך אליו לא קיים.
כשמשה רבנו מתחנן שהקב"ה ימחל לישראל על חטא העגל הוא אומר – 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת', מסביר האבני מילואים: "ועוד מדגיש שם שמשה רבנו לא מסר רק את גופו למען ישראל, אלא אף את נפשו ממש, וז"ל: "…המוסר גופו בלבד על קדושת שמו יתברך הוא מקיים המצווה היותר גדולה שנתפארו בה קדושי ארץ וסגולת האדם…על אחת כמה וכמה מי שמוסר נפשו, רוחו ונשמתו לסבול צער נצחי לאהבת ה' יתברך ואהבת עם קדושו שראוי למנותו במעלות קודש הקודשים…, שהרי משה רבנו שאומר ומבקש שהקב"ה ימחה את שמו מספרו, הכוונה היא שיבוטל הוא ושורשו בכל העולמות, בגשמיות וברוחניות".
וכפי שמדגיש זאת הרב זצ"ל באיגרות הראי"ה (ב, עמ' קפח) בהסברו את דברי הזוהר שחסדיו של משה רבנו גדולים משל אברהם אבינו, וז"ל:
"ואמרו בזוהר שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, שאברהם אבינו אף על פי שמידת חסדו הייתה גדולה מאוד… מכל מקום לא ביקש רק בתנאי, 'אולי ימצאון שם עשרה', אבל משה רבנו ביקש בלא שום תנאים, 'אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת', שהיא מסירות נפש אפילו מעולם הבא כי הספר של הקב"ה הוא עולם הבא עצמו.". למענך אלוקים חיים' – אמנם הדבקות בך היא העונג והטוב הגדול ביותר אבל אנו מבקשים זאת למענך! – ולא למעננו.
ויש מפסקים: זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך, אלוקים חיים' – יש ספר מופלא מאד ספר החיים למענך ואליו אנו רוצים להשתייך.
משה רבנו ביומו האחרון, מראה שלא כבודו ומעמדו הוא העניין, אלא החיים למענך, כל רגע וכל שעה.
יהי רצון שנזכה לכך!
