פרשת בראשית מסיימת במשפט המופלא: "ונח מצא חן בעיני ה'". פרשת נח מתחילה במילים – "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח", ובהמשך הפרשה: "ויעש נח ככל אשר צווה אתו אלוקים כן עשה, ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה".
הרבה חייבת האנושות לנח. כל האנשים הם בני נח, ויש מקום גדול לדרוש בגדולתו ובשבחו, אך למרות זאת ברצוני היום להתבונן בנקודה כואבת, שניתן ללמוד ממנה רבות.
בערוב ימיו אנו מוצאים את נח במצב מאד בעייתי:
"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה, וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ…וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו…".
נח, משתכר, על פי פשוטו של מקרא, מתערטל, וחם עושה בו מעשה של גילוי עריות – 'וידע את אשר עשה לו בנו הקטן', והשאלה הנשאלת היא: איך ייתכן שנח שמצא חן בעיני ה', שהקב"ה מעיד עליו שהוא צדיק תמים, ומתהלך לפני האלוקים, מגיע למציאות אומללה כזאת של שכרות?
חז"ל מוסיפים ואומרים:
"ויחל נח איש האדמה – נתחלל ונעשה חולין, למה ויטע כרם לא היה לו ליטע דבר אחר של תקנה לא יחור אחד ולא גרופית אחת, אלא ויטע כרם… איש האדמה, ג' הם שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בהם תועלת, ואלו הן: קין, נח, ועזיהו, קין היה עובד אדמה, נח איש האדמה, עוזיהו ואכרים וכורמים בהרים ובכרמל כי אוהב אדמה היה…"
והשאלה היא נוקבת, איך ייתכן שנח הופך להיות איש האדמה? איך ייתכן שמהצלת כל העולם, נח מתדרדר עד אמירה חריפה ונוראה של חז"ל שלא נמצא בו תועלת?
ברצוני ללכת בשתי דרכים שכדי לבאר את הדבר. האחת קשורה לימים המיוחדים שאנו נמצאים בהם כעת- התעלינו והתקדשנו החל מר"ח אלול, עברנו את הימים הנוראים: ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, עברנו את זמני השמחה הגדולים, סוכות ושמיני עצרת המתאחד בארצנו עם שמחת התורה, עברנו אפילו את ההתרגשות של שבת בראשית ועכשיו מגיעים הימים הרגילים, השגרה. דווקא מי שהתעלה והתקדש, מי שהתאמץ בתפילות, שמח במלכות ה' ושש במחילת העוון, חסה בצלו המתוק של הקב"ה בסוכה ורקד עד כלות עם התורה, עלול ליפול ולהתרסק בהגיע הימים הללו, הרגילים, השגרתיים, שכן מי שהתרגל לאורות גבוהים, עלול לזלזל באורות הקטנים, הנסתרים של חיי היום יום, בעבודה היום יומית. נוסף על כך יש לנו נטייה, להשקיע הרבה ואז להתפרק.
דווקא נוח, שמשא כל האנושות היה כתפיו, ובמסירות אין קץ, שבנה תיבה, חינך את ילדיו, האכיל וטיפל בכל בעלי החיים, חש בערוב ימיו שהוא יכול להסיר מעט את המשא מעל כתפיו היגעות, שהוא זקוק קצת להשתחרר מהאחריות הכבדה של נשיאת כל העולם על כתפיו, ואז קצת יין יכול להועיל…
אבל לא זו הדרך לתיקון עולם השלם. צריך לדעת להרפות ולנוח, בלי לפרוק ולהשתכר, צריך ללמוד איך מתעלים לאורות גבוהים אבל גם כיצד יורדים אחר כך למציאות היום יומית ומכניסים את האורות הללו במעשים קטנים ועקביים, בעבודה היום יומית. זהו האתגר היותר גדול ומורכב, איך ליצור שיגרה שמכניסה את האורות הגדולים לכלים מעשיים: קביעות עיתים לתורה, קביעת לימוד עם הילדים, מעשר כספים, דייט שבועי, השקעה יום יומית בעבודה ועוד…
הדרך השנייה היא שנח הוא באמת איש האדמה במובן הטוב והברוך של המילה. כשנח נולד אביו אמר: "זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה" – ומסביר המדרש:
"זה ינחמנו, אלא בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון השליטו על הכל, הפרה היתה נשמעת לחורש, והתלם נשמע לחורש, כיון שחטא אדם מרדו עליו, הפרה לא היתה נשמעת לחורש, והתלם לא היה נשמע לחורש, כיון שעמד נח נחו… עד שלא עמד נח היו המים עולים ומציפים אותם בתוך קבריהם ב' פעמים.. כיון שעמד נח נחו", "קודם שנולד נח לא כשהיו זורעין היו קוצרין אלא היו זורעין חטים וקוצרים קוצים ודרדרים כיון שנולד נח חזר העולם לישובו. קצרו מה שזרעו זורעין חיטין וקוצרין חטים, שעורים וקוצרין שעורים, ולא עוד אלא עד שלא נולד נח עושין מלאכה בידיהם לכך כתיב ומעצבון ידינו. נולד נח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה", "איש אדמה שעשה פנים לאדמה, ושבשבילו נתלחלחה האדמה, ושמילא כל פני האדמה".
נח הוא מקיים את האדמה, מחייה את העולם כולו, ודווקא מי שהוא איש האדמה, זקוק לזהירות רבה, דווקא מי שתפקידו לבנות את העולם, ליישב את העולם, לפעול בכלכלה ובמסחר, בהייטק ולואו-טק, צריך להישמר מאד לא להיסחף לאדמה ולחומריות. דבר זה מחייב סביבה תומכת, קביעות עיתים לתורה וקשר רציף עם תלמידי חכמים, כי מי שהוא באמת צדיק תמים, עלול ליפול ולהיסחף.
יהי רצון, שנזכה להיכנס לימי השגרה הבאים עלינו לטובה, לצאת לעבודתנו הגדולה ליישוב הארץ, לתיקון עולם ולהבאת הטובה והברכה בכל מרחבי החיים, ונדע להכניס את האורות הגדולים לתוך הכלים, ולעשות את עבודתנו בקדושה ולקיים בחיינו את 'בכל דרכיך דעהו'.
(מוקדש באהבה גדולה לחברי היקר שלומי ורמשטיין, שחגג השבוע יום הולדת ושדמותו עמדה לנגד עיניי בכותבי את הדברים)
