השבת אנו מתחילים את ספר דברים, ספר ההכנה לקראת הכניסה לארץ. הספר נפתח בדברי תוכחה של משה רבנו, ולא במקרה. כתבנו בעבר על החשיבות העצומה של התוכחה, וכמה ראוי להיות שייך למי ש'אוהב את התוכחות', וננסה הפעם לגעת בכמה כללי יסוד של התוכחה שעולים מתוך פרשתנו.
נתחיל בהערה קטנה-גדולה של הרב צבי יהודה על מצוות תוכחה. הרצי"ה דייק שהחפץ חיים לא כתב מצוות תוכחה אלא מצוות הוכחה, ולמד מכך יסוד חשוב, וזו לשונו:
"מצות הוכחה' – דיוק נפלא בלשונו של החפץ חיים. לא מצות 'תוכחה' – אלא, מצות הוכחה, מלשון בירור, כמו: 'והוכיח אברהם את אבימלך'. אם אתה מסוגל לדעת מיהו זה שאתה מדבר איתו, מה ענינו, מה הסיבות למצבו, ואתה מסוגל להוכיח לו את הדרך הישרה, עליך חלה מצות עשה דהוכחה. ואם לאו, אז לא"
"מקוריות לשון אצל החפץ חיים: מצות הוכחה, ולא – מצות תוכחה. הבדל באות אחת, והחילוק עצום. מצות עשה דהוכחה, אם אתה בר הכי, מוכשר להוכיח, לברר בשכל, בלמדנות, בידיעה, אז אתה מצווה, ואם לאו, אז המצוה הזו לא שייכת לך".
המצווה היא להוכיח לאדם, להראות לו את האמת והיושר, לא לכפות עליו, ולא חס וחלילה לביישו, אלא להוכיח לו. ודווקא בגלל שזוהי צורת המצווה, עלינו לשים לב היטב לכללים הנפלאים הנלמדים מפרשתנו.
הדבר הראשון כאשר באים להוכיח הוא לעשות זאת בזמן מתאים. התזמון הוא קריטי לא פחות מן התוכן, שהרי המטרה היא שהמוכח יקבל ויבין, ובשביל זה צריך זמן שיש למוכח יכולת הקשבה ולב פתוח לקבל. התורה בבואה לציין את זמן התוכחה כותבת: "אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי…", כלומר, דווקא אחרי הניצחונות הגדולים, אחרי שעם ישראל מרגיש עוצמה וחש התרוממות רוח, זה הזמן לדון על הדרוש תיקון, כעין דברי השל"ה הידועים על הפסוק: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" – "כשאתה רוצה להוכיח את אחד, אל תאמר לו כך וכך אתה גרוע, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, זהו שכתוב: "אל תוכח לץ", שלא תוכיח אותו בדרך זלזול לומר: לץ אתה, רק אדרבא, תאמר לו: חכם אתה, ואם כן, חרפה היא לאיש כמוך לעשות זה וזה, זהו "הוכח לחכם", כלומר, תעשנו לך חכם, אז "יאהבך" וישמע לקול דבריך ויקבל מוסר".
כדי לקבל תוכחה צריך עוצמות נפשיות, צריך פתיחות. כשאדם חש חלש אז אין לו את היכולת הנפשית להתמודד עם תוכחה, אין לו את כוחות הנפש שדרושים לשינוי מחשבתי ומעשי. לכן דווקא בזמן שהאדם חש שיש לו כוח ועוצמה, שככלל הוא אדם טוב, זהו הזמן לתוכחה.
דבר נוסף, התוכחה נאמרת רגע לפני הכניסה לארץ – "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". כאשר עם ישראל עומד לפני התחלה חדשה, זה הזמן להתחיל ברגל ימין. דווקא שאנו נכנסים לשלב חדש בחיינו, למסגרת חיים חדשה, יש יותר פתיחות להתחדשות ותיקון. אנו רואה זאת בתלמידי שיעור א', שפתוחים לשינוי הרבה יותר משאר השיעורים, ואני רואה זאת בחתנים לפני חתונתם, שפתוחים ליצירת בית חדש.
זכורני, שבחתונתי, אחרי שהובאתי לחופה על ידי קרובי וחבריי, ובעודי מחכה לכלתי, שאלני מו"ר הרב מלמד, מדוע חז"ל אומרים שחתן נמחלים לו כל עוונותיו? – ואני התחלתי לדרוש דרשות… ואז אמר לי הרב הסיבה לכך היא שהחתן עושה תשובה, ובדרך כלל קשה לעשות תשובה, אך כשמתחילים בית חדש יש הזדמנות אמיתית לעשות שינוי והלב פתוח לתשובה, ולכן נמחלים לו כל עוונותיו. כך גם ישראל בכניסה לארץ – יש להם לב פתוח לקבל, ללמוד ולהשתנות.
הדבר השני הוא הקשר בין המוכיח למוכח. המוכיח צריך לדעת ולהרגיש שהתוכחה נאמרת מלב אוהב ומאכפתיות. ליבנו פתוח רק כאשר אנו חשים שמי שמדבר איתנו אוהב אותנו אהבה גדולה וחפץ בטובתנו. משה רבנו אומר את הדברים לפני מותו, שאז הלבבות פתוחים וכולם מבינים שמשה רבנו לא אומר את הדברים לטובתו או צורכו אלא באמת כדי להואיל ולקדם את ישראל, מתוך אכפתיות ואהבה.
הדבר השלישי הוא צורת האמירה, כיוון שהמטרה היא שהמוכח יגיע להכרה באמת ובטוב, עדיף פחות לדבר והרבה יותר לעורר את המוכח למחשבות ולתובנות. זה היתרון באמירה קצרה, שהיא מכריחה את השומע לחשוב ולהתבונן, כסיפור הנודע על אחד האדמורי"ם, שבא ערב אחד עם שמשו לביתו של בנקאי עשיר שחי בעירם. הבנקאי הזמין אותם להיכנס, הושיבם בסלון וחיכה שהרבי יפתח בדברים. במשך כמה דקות ישב הרבי בשקט, ואז קם מכיסאו, הודה לבנקאי והחל לצאת מן הבית.
'מדוע באתם?' לחש הבנקאי לשמש.
'אין לי מושג' הוא לחש לו חזרה.
אחרי שיצאו החוצה, הבנקאי לא יכול היה להתאפק עוד ויצא אחריהם אל תוך הלילה החורפי. כאשר השיגם שאל את הרב, 'כבוד הרב, סלח לי, אבל בשביל מה באתם אליי הערב?'
'כדי לקיים מצוות תוכחה' ענה לו הרבי.
'אבל רבי, לא אמרת דבר!'
הסביר לו הרבי: 'חלק ממצוות תוכחה הוא שכאשר אתה יודע שהאדם לא יקבל אותה עליך להימנע מלהוכיח אותו. לשם כך הגעתי אליך, כדי לשתוק ולא להוכיח אותך'.
'אבל איך אתה יודע שלא אקבל את התוכחה?'
'אני מכיר אותך', השיב לו הרבי והמשיך ללכת.
הבנקאי הסקרן התחנן לפני הרבי אולי בכל זאת יספר לו. בסופו של דבר נכנע הרבי ואמר: 'יש אלמנה שאינה מצליחה לשלם את חובה, ואתה עומד למכור את ביתה ולהוציאה אל הרחוב בשיאו של החורף'.
'אבל רבי, אינך מבין, אף שאני מנהל הבנק, הכסף אינו שלי'…
'ידעתי', אמר הרבי והמשיך בדרכו.
כעבור כמה ימים נכנסו דבריו של הרב ללבו של הבנקאי והוא שילם את חובה של האלמנה מכיסו".
דווקא העובדה שאדמו"ר לא דיבר, היא שהביאה את הבנקאי לחשוב בעצמו, להתבונן ולהגיע להבנה הנכונה.
שהמוכיח ממעט בדיבור זה נותן למוכח מרחב לחשוב ולהתבונן בעצמו, לכן משה רבנו רומז, ולא מאריך בדברים.
יהי רצון שנזכה לדעת לקבל תוכחה ולתת תוכחה – מתוך 'ואהבת לרעך כמוך', כמו שאנו שמחים שיש חברים טובים שדואגים לנו, ולכן משתדלים לסייע לנו בעצה והדרכה, כך אנו מתוך אהבה ודאגה נשתדל לקדם את חברנו – שהרי: "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה", שכן באהבה אמיתית יש רצון לקדם יחד עם פתיחות והקשבה. ויהי רצון שנזכה לקיים את כל חלקי הפסוקים: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא, לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
