בפרשת השבוע משה רבנו מצטווה את הציווי האחרון לפני מיתתו, ומשה מזדרז להגשימו:
"וידבר ה' אל משה לאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמיך, וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין, אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא, וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא, וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו, ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה…"
הביטויים: "נקום נקמת בני ישראל" ו-"נקמת ה"', מעוררים בלב רבים הסתייגות. נקמה נשמעת לנו כדבר שלילי ובעייתי. תחושות אלו מגובות גם בציווי התורה – "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך", ורציתי לדון היום בשאלה מה מקומה של הנקמה? מהי הנקמה האסורה ומהי הנקמה הטובה והראויה?
דוד המלך בספר תהילים (קמט) אומר:
"יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגוים תוכחת בלאומים, לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הללו י-ה"
מדברי דוד המלך לומדים כמה דברים:
- יש שמחה בנקמה. הנקמה אינה הכרח שלא יגונה, אלא שמחה ועליזות.
- הנקמה היא חלק ממשפט. "לעשות בהם משפט כתוב".
- הנקמה אינה משפלות או קטנות, ואינה מובילה לקטנות, אלא להיפך – הנקמה מובילה לכבוד ומעלה – 'הדר הוא לכל חסידיו'.
רעיונות אלו מקבלים ביטוי חריף יותר בדברי דוד המלך במקום אחר בתהילים (נח):
"ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע, ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש אלוקים שופטים בארץ".
רואים שהנקמה בתורה לא מגיעה מאינטרסים אישיים, מהתעוררות רגשית והתלהטות, שלא מתוך שיקול דעת ומשפט. הקב"ה אומר: 'נקמת בני ישראל', ומשה רבנו אומר: 'נקמת ה", ואין כאן סתירה. באמת נקמת ישראל היא נקמת ה', עם ישראל הם גילוי ה' בעולם, "ה' אלוקי ישראל מלך", אך כדי למנוע טעויות, כדי שלא יבוא מישהו לנקום את נקמת קרובו שמת במגיפה שגרמו בנות מדיין, אלא יכוונו לנקום את נקמת ישראל כעם ה', מדגיש משה – "נקמת ה'". והמדרש (ספרי) מדגיש זאת ואומר: "להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם", וממשיך ואומר: "אמר להם לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים אלא נקמת מי שאמר והיה העולם שנאמר: אל קנא ונוקם ה'".
זוהי הנקמה הראויה, זוהי הנקמה שמטרתה צדק ומשפט – נקמה שמטרתה תיקון עולם במלכות שד-י. וכפי שמבטא את הדברים הרב קוק (עולת ראי"ה) בפירושו לפסוק "אל נקמות ה'":
"אם הנקמה היא, כפי מה שהיא מצוירת אצל בני אדם, תכונה שבאה מתוך חולשת הנפש, מתוך שנאה ומשטמה, מתוך קצף על דבר רע שנעשה בעבר, אינה יכולה להיות מתייחסת בכלל לאחת ממידותיו של הקב"ה, אב הרחמים ומקור הטוב והחסד.
על כן צריכים אנחנו להבין את כל תכן הביטוי של נקמה, והמפעלים המורים ענין של נקמה, שאנו רואים במערכת ההנהגה האלוקית בעולם, שהיא באה לא מתוך תכונה של מחשכים, המאפילים את הזהר של הטוב, החכמה והרחמים, אלא שהיא באה להאיר בעולם את כל אוצרות הטוב, להסיר את הסבות המאפילות את החיים ואת ההוויה בכלל, שהן צמחי הרשע ופרי הכחש והבגידה, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מחשיכים אותו. וה', אשר אמר יהי אור, מסיר את המחשכים ואת גורמיהם, כדי שהאורה תופיע בעולם, לשמח את כל היצור. אל נקמות ה', אל נקמות הופיע".
עניינה של הנקמה הוא תיקון העולם, עשיית הטוב והישר. ומתוך כך ניתן להתבונן שוב בפסוקים שפתחנו בהם, ולראותם באור חדש:
"וידבר ה' אל משה לאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמיך" – היוזמה לנקמה איננה מתחילה מאיתנו, מהדם הרותח, אלא מהציווי האלוקי. ולא די בכך, אלא כדי להסיר כל מניע אנושי נאמר למשה שאחר שינקום יסיים את תפקידו בעולם – דבר שמסיר כל רצון לעשות את הנקמה. ואולי יש להוסיף בזהירות, שלמשה יש גם כך קושי אנושי להינקם מהמדיינים שהרי אשתו האהובה וחותנו היקר, היו שייכים למדיינים, אך משה הנאמן לדבר ה', פועל מיד: "וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין, אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא, וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא, וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו.." – משה מצווה לקחת אנשים נבחרים, אלף למטה, אנשים שבאמת יוכלו לכוון לנקמת ה', אנשים שאת מצוות הנקמה יעשו מהמניעים הנכונים – "אנשים…לתת נקמת ה'- אנשים גיבורים, יראי חטא, בעלי קנאה, שינקמו מאויבי המקום" (מדרש הגדול), "אנשים לצבא – אנשים צדיקים…" (מדרש רבה). ולא עוד אלא שמודגש 'וימסרו' – הפשט הוא שהם לא רצו אלא נמסרו למלאכה הקדושה של הנקמה, ובמדרש: "שמסרו עצמן להריגה על ישראל", ומי שמנהיגם הוא פנחס, שהוא היודע לקנא לשם שמים, הוא היודע ללחום מלחמות ה', מתוך ברית השלום, ולכן בידם כלי הקודש בידם והחצוצרות לזעוק לה', ואכן מעיד הכתוב: "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה…" – הם עושים כאשר ציווה ה', לשם שמים.
זוהי הנקמה שמתקנת את העולם, זוהי הנקמה שעליה נאמר: "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות", בין שתי שמות ה'.
גם היום יש המרחמים על אכזריים, שורפי ארצנו הקדושה, המכלים את החורשים, היערות, השדות והכרמים, משחירי העולם, ואנו לא צריכים להתבייש לקרוא לנקמה, לכלות קוצים מהכרם, לקדש שם שמיים בעולם, ויהי רצון שיקוימו בנו מהרה דברי דוד המלך:
עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּך, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה, וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ ה' וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ.
