ספר ויקרא, המכונה גם תורת כוהנים, עוסק בעובדי ה' ובעבודת ה'. הספר פותח בקורבן העולה. ואפשר לומר שהמסגרת של כל עבודתנו היא קורבן העולה, שהרי קורבן העולה הוא הפותח והחותם כל יום בבית המקדש, כלשון הרמב"ם (תמידין ומוספין א, ג):
"…שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו".
ויש להתבונן מה עניינו המיוחד של קורבן העולה? מדוע העולה יוצרת את המסגרת לעבודת ה' שלנו?
הרמח"ל כותב במסילת ישרים כי התחלת עבודת ה' היא בהבנת מטרת חיינו:
"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו…".
דבר ראשון אדם צריך להציב את מטרת חייו – שזו המסגרת בתוכה הוא פועל. ייתכן שאדם יגדיר את מטרת חייו, אבל לא יצליח כל רגע ורגע לחיות את המטרה, אבל ההתחלה היא קביעת המטרה והמגמה, קביעת הייעוד והשליחות, זוהי ההתחלה.
קורבן העולה, בפתיחת היום וחתימתו, מגדיר את המגמה – והיא שכל חיינו יהיו לה', ללא שיור – עולה תמימה, כלשונו של האברבנאל:
"אדם כי יקריב מכם קורבן לה'" – רצונו לומר שמהם ועצמותם יהיה הקורבן ההוא. ואמר גם כן "לרצונו לפני ה' ", לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה', כאילו הוא מורה בזה חיוב הקרבת עצמו בכל כוחות נפשו לעבודת הבורא ושכל מאוויו וחפצו הוא לדבקה בו".
וכך כותב הרב דוד צבי הופמן:
"בעולה מסומל שהחיים עצמם שייכים לה' ותפקידם לעבוד לו ולציית לו".
וכפי שמציב זאת הרמב"ם בפרק חמישי משמונה הפרקים, שכותרתו: "בהשתמש האדם בכוחות הנפש לצד תכלית אחת", ונביא מקצת מלשונו:
"צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת…וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא: השגת השם יתברך, כפי יכולת האדם לדעת אותה. וישים פעולותיו כולן: תנועותיו ומנוחותיו וכל דבריו מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר: פועל שלא יביא אל זאת התכלית…וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכון אליו, באמרו: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה). רצה לומר: בכל חלקי נפשך – שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת והיא: לאהבת השם יתברך. וכבר הזהיר הנביא, ע"ה, על זה גם כן ואמר: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו)…וכבר כללו החכמים, ז"ל, זה העניין כולו בקצרה במילות מועטות מורות על זה העניין הוראה שלמה מאד, עד כשאתה תבחן המילות, איך סיפרו זה העניין הגדול והעצום כולו, אשר חיברו בו חיבורים ולא השלימוהו – תדע שנאמר בכוח אלוקים בלא ספק, והוא אמרם בצואותיהם: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות ב, יב).
ונסיים בדבריו החריפים של הרב קוק (בהקדמת שבת הארץ):
"סגולתה של כנסת-ישראל היא, שהיא מסתכלת על ההוויה כולה באספקלריא המאירה של קודש, בכל עוז חייה היא מכרת (-מכירה), שהחיים שווים הם את ערכם רק באותה מידה שהם אלקיים, וחיים שאינם אלקיים אינם שווים לה מאומה. היא יודעת עוד, שבאמת אין חיים אלא אלוקיים, וחיים שאינם אלוקיים אינם חיים כלל, והידיעה הזאת, מונחת בעומק תכונת נשמתה, מטבעת עליה את חותם ערכה המיוחד לה, המוטבע על כל יחיד ויחיד מיחידיה…'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם, חיים כולכם היום'".
יהי רצון שנזכה שכל חיינו יהיו לשם שמים.
