בהתבוננות מקיפה בפרשיות במדבר-נשא אנו שמים לב ליחס הלא פרופורציונאלי שבין אחד-עשר השבטים לשבט לוי. פרק א' עוסק בשאר השבטים, וגם בו מקדישה התורה שמונה פסוקים ללויים. פרק ב' עוסק בכלל השבטים (כולל בני לוי) ופרקים ג', ד' עוסקים כל כולם בלווים. כלומר, לאחד עשר השבטים מוקדש פרק אחד ואילו לשבט לוי מוקדשים שניים.
וגם כשאנו בוחנים את התורה כולה אנו מגלים שהתורה הקדישה פרשיות רבות מאוד לעבודת המשכן ובנייתו, ושכמעט מחצית מתרי"ג המצוות עוסקות בענייני המקדש ובעבודתו. ולכאורה יש מקום לשאול מדוע מקבל שבט לוי מקום רב כל כך? ומדוע המקדש תופס כל כך הרבה מקום בתורה?
הרב אליעזר מלמד מבאר את הדברים בהקדמת שאלה נוספת. ביום הכיפורים מתוודה הכהן הגדול שלוש פעמים, שני וידויים על הפר ווידוי אחד על השעיר. שני הוידויים על הפר הינם על משפחתו ועל הכהנים, והוידוי השלישי, על השעיר, הינו על כל ישראל. ושוב קשה, מדוע מקדישים את הפר ושני וידויים על קבוצה קטנה של כמה אלפים מישראל, ואילו על כל רבבות אלפי ישראל וידוי אחד על השעיר (הקטן מהפר).
וההסבר לכל השאלות הללו הוא שכל העולם כולו הוא השתקפות והתגלות של מה שמוכרע בליבו של העולם, בקודש. אפשר לומר שהקודש הינו הלב והמוח של העולם ואילו שאר העולם הינו גוף שרק מבצע את הפקודות וההחלטות שהתקבלו בקודש. ולכן העיקר הוא לתקן את אותו המוח והלב, את המקדש, וזה גם עיקר תיקון העולם שהרי לכל תיקון קטן בקודש יש השפעות רבות בעולם, וכן להפך חלילה, כל קלקול בקודש גורר אחריו קלקולים רבים בעולם כולו.
משל לאדם היורה במטווח, שכל סטייה קטנטנה, נשימה לא נכונה או הזזת אצבע שלא במקומה- למרחק של מאה מטר גורמת לסטייה כה גדולה עד שייתכן שכלל לא יפגע במטרה. וממילא הדברים הנלמדים אלינו הם כמה זהירות צריכה להיות ללומדי התורה, ויותר מכך למנהיגי וגדולי הדור, לומר את התורה באופן מדויק ומאוזן, באופן טהור וברור, כיוון שהקודש הינו, כפי שאמרנו, מרכז העולם.
