בעבר כבר כתבנו על עניין פרשיית אשת יפת תואר ("אשת יפת תואר, קשה אז נשברים??"). הדברים שנכתוב היום הם השלמה ותוספת לאותם דברים.
פרשתנו פותחת במילים "כי תצא למלחמה…וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת…וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה…כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אימו…". על פסוקים אלו אמרו חז"ל (ילקו"ש רמז תתקכד): "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע".
על דברי חז"ל אלה יש שדרשו שמכך שהתירה התורה אשת יפת תואר אנו למדים שהתורה לא אסרה אלא דברים שאנו יכולים לקיים, ומכאן שבכל ציווי התורה יש כוח ביד האדם לעמוד. בדרשה ידועה זו שני חלקים: האחד מיותר, והשני בעייתי.
החלק המיותר הוא ה'חידוש', שהקב"ה ציווה את האדם רק דברים שהוא יכול לעמוד בהם. ברור שהקב"ה, החפץ בטוב ובחסד, לא היה גורם לאדם תחושות קשות ותיסכול. חותמו של הקב"ה אמת, ואם לא הייתה כוונתו שהאדם יעשה את הציווי- לא היה מצווה עליו. כך ש'חידוש' זה הוא בסיסי וברור ואין בו שמץ של חידוש.
הבעיה היותר גדולה עם הדרשה הינו במסקנה שהתורה התירה לאדם, לחולשתו וקטנותו, לעשות דברים רעים ושליליים. תפיסה זו מעוותת שכן היא מציירת ציור שכביכול הקב"ה מגיע לעולם, בוחן את האנשים, ונותן להם תורה לפי מה שהוא רואה שמתאים להם… תפיסה זו נוגדת את הציור האמיתי הקב"ה 'הסתכל באורייתא וברא עלמא'- כלומר, ברא ויצר עולם המתאים להגשמת ומימוש הערכים האלוקיים.
אלא שאם כך הם פני הדברים אז מה הייתה כוונת חז"ל באומרם: 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע'? ניתן לבאר שהכוונה היא שהתורה לימדה אותנו על יצר הרע, ונתנה אפשרויות גם לאדם שניצחו יצרו- להתגבר עליו. גם אם האדם נפל במערכה אחת, עדיין יש לו עוד פתחים להינצל מלפיתתו של היצר.
חז"ל אמרו על פרשיית אשת יפת תואר כי "מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבלות". חז"ל דייקו בלשונם ואמרו "מוטב", כלומר זהו הרע במיעוטו אך לא דבר רצוי לכתחילה. כלומר, עדיף להימנע מאשת יפת תואר, ואז רק עולה השאלה כיצד מתמודדים? איך נמנעים?
כאן נזקקים אנו לדברי חושי הארכי לדוד המלך (סנהדרין קז.): "מאי טעמא קנסיבת יפת תואר? אמר ליה: יפת תואר רחמנא שריייה, אמר ליה: אמאי לא דרשת סמוכין, דסמיך ליה 'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה', כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה".
כלומר, הדרך שמלמדת אותנו התורה להתמודדות היא לראות את תוצאות המעשה, לראות לאן מובילה הדרך בה מבקשים ללכת.
עיקר ההתמודדות עם היצר, היא ההתמודדות בין הרצון הריגעי לטוב הניצחי, בין הטווח הקצר לטווח הארוך. משל למה הדבר דומה? לאדם היושב מול עוגה מפתה ומגרה, והשאלה האם יאכלנה? לטווח הקצר, יש לו ציור של עונג ושמחה, הוא חש את האושר שיהיה מנת חלקו שהעוגה תהיה בפיו… אך בטווח הארוך הוא יאלץ להתמודד עם הכבדות, הפגיעה בבריאות, והחולשה.
דבר שני שעלינו ללמוד הוא שגם אם האדם נכשל אין זה קושר אותו במלתעות האיסור. התורה מצווה ש'אשת יפת תואר' תשב חודש ותבכה. התורה נותן זמן המתנה אשר מאפשר ליצר הבוער להירגע ולחשוב בשנית על הדברים, ומתוך כך "ישלחנה".
כלומר לצורך ההתמודדות ישנם שני שלבים שעלינו לעבור:
- לדרוש סמוכים – לחשוב על הטווח ארוך. לצאת מהעכשויות האימפולסבית, ולחשוב בשיקול הדעת 'מתון מתון'.
- להשתהות – לחכות. לתת זמן. (למשל אני עשיתי לעצמי כלל שאינני קונה שום מבצע אם לא עברו שבעה ימים מאז שראיתיו… אין מבצע שלא חוזר..)
בימים אלו של חשבון נפש עלינו להתבונן על חיינו בטווח ארוך ולראות מה יביא אותם לאידאלים והערכים שלנו, מה יביא אותם לקרבת ה', וכן עלינו ללמוד להשתהות ולהתבונן.
שבת שלום!!!
