הרב גור גלון
אזהרה כפולה
אחרי התיאור הנפלא של מצב עם ישראל בעקבות השמיעה אל דבר ה', ועשיית משפטיו, מגיעה סדרה של אזהרות הנוגעות למכשולים שעלולים להפריע למצב זה להמשך. וכך מזהירה התורה: "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים… ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה". התורה מזהירה אותנו שכאשר יהיה לנו שגשוג כלכלי, לא נשכח מי מקור השפע ומהיכן מגיעה העוצמה.
'מי השילוח' מציין שגם בפרשת ואתחנן הוזהרנו להשמר משכחה: "והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ… לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבד".
לזכור את ה' בכל מצב
ומבאר 'מי השילוח' שהתורה לא כפלה את דבריה אלא דיברה על שני מצבים שונים, שתי טעויות שעלולות להופיע. בפרשת ואתחנן מגיעות לאדם טובות נפלאות ללא מאמץ וללא עבודה, ואז עלול האדם לשכוח ש'אדם לעמל יולד', ולחשוב שהוא לא צריך להתאמץ לעבוד את ה' בכל כוחו, שהרי אע"פ שלא התייגע בעבודת ה', זכה לבתים מלאים כל טוב. ולכן הזהירה התורה שלא לשכוח את ה', אלא "אותו תעבוד"!
מאידך בפרשתינו הטעות היא שאדם עבד והתייגע מאד בעניינים החומריים – 'ובתים טובים תבנה'. והתורה מזהירה את האדם שעמל והתייגע שלא ישכח מי נותן לו את הכוח והעוצמה לעמול ולבנות.
בהמשך מזהירה התורה על טעות נוספת שעלולה לקרות – שהאדם יחשוב בלבבו: נכון שלא בכוחי הגשמי זכיתי לכל השפע והטוב, שהרי באופן טבעי לא הייתה אפשרות להכות גויים עצומים כאלה, ולכן ברור שהיה כאן סיוע אלוקי, אולם סיוע זה הוא בשל העמל הרוחני שלי, הזכויות הרבות שקניתי בקיום המצוות ובלימוד התורה, וזכויותיי הן שאפשרו זאת. על טעות זו מזהירה התורה: "שמע ישראל אתה עבר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדלים ועצמים ממך… אל תאמר בלבבך בהדף ה' אלוקיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני יהוה לרשת את הארץ הזאת… זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוקיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בואכם עד המקום הזה".
אשר ברא אלוהים – לעשות
אלא שכאן עלול להיווצר בעיה נוספת – האדם שיודע שאין לו במה להתגאות, גם לא בזכויותיו, עלול להרהר בליבו על התועלת שהוא מביא. הרי לא בזכותו נבנית הארץ ולא מעשיו הם שמקרבים את הגאולה, ו"אם כן למה זה אנוכי"??
על שאלה זו עונה הר"ן בדרשותיו:
"…לא אמר: 'וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך את החיל', שאם כן, היה מרחיק שהכוח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר: כי עם היות שבכוחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכוח ההוא".
דהיינו, אומר הר"ן, הכוח אכן מופיע דרך האדם והאדם הוא זה שצריך לפעול, הן גשמית והן רוחנית. אך יחד עם זאת צריך לדעת מי הוא הנותן את הכוח. ומכאן עולה ההיפך הגמור מן המחשבה 'מי אני ומה אני'. מדברי הר"ן עולה כי יש באדם כוחות אדירים, וזאת דווקא משום שאינם כוחות אנושיים אלא כוחות שה' נותן לו!
והלימוד מדברים אלו הוא אדיר: בעל הענווה האמיתי הוא אדם הבטוח בכוחותיו, שכן הוא מחובר למקור הכוחות. הבוטח בה' באמת הוא האדם הפועל ביותר במציאות, כי הוא סמוך ובטוח על נותן הכוחות. וכפי שכותב מרן הרב קוק זצ"ל בעין איה:
"אחת המידות היותר קדושות היא מידת הביטחון בשם השי"ת, שתכליתה היא קרבת אלוקים הנמשכת ממנה, שהיא לעצמה השלמה גדולה, וגבורת הנפש בעז ה' הנמשכת ממנה בעת צר, שהאדם מוצא לו תמיד מחסה בשם ה'. וגם בעת אשר כל הסיבות הטבעיות כבר חדלי כח להצילו מרעתן, עז ה' ישגבהו. אבל צריך האדם להיות נזהר שהמידה היקרה הזאת שהיא אור העולם לא תיהפך לרועץ, שלא תהי' הסבה לעצלות ולשפלות ידיים, שהוא ההיפוך מההשלמה האמיתית של האדם. ע"כ כל מה שהאדם יותר דבק בקונו ויותר נאזר במידת הביטחון בשם ה', ראוי לו ביותר להראות זהירותו וזריזותו בכל הנוגע לפעולות אדם".
יהי רצון שנזכור מהיכן הכוחות שלנו, ועד כמה גדולות האפשרויות שלנו, ומתוך כך נעיז, נתגבר ונתקן את העולם – בסייעתא דשמיא.
