הרב גור גלון
כל מקום ומקום
השבת אנו מתחילים לקרוא את ספר דברים, ספר המתחיל תמיד לפני ט' באב, ננסה להתבונן על הקשר בין ספר דברים לט' באב בפרשתנו בפרט ובספר דברים בכלל.
פרשתנו פותחת בהקדמה ארוכה לתיאור המקום והזמן בו נאמרים הדברים:
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב, אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע, ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציוה ה' אותו אליהם, אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי, בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר".
ההסבר לכך שהתורה כה האריכה בתיאור המקום והזמן, הוא, על מנת להדגיש שישנה כאן אמירה אלוקית שאחרי כל המאורעות, המסעות והגלגולים שעברו ישראל, הגיע זמן סיכום הדברים והמסקנות מכל מה שעבר ואירע.
ממאמר לדברים
תורתו של משה הינה תורה של חכם וזקן, תורה של מי שעבר את שיעבוד מצרים ויצא ממנה באותות ומופתים, תורה של מי שעבר ארבעים שנים במדבר וחווה את הפלא של מתן תורה, ירידת המן ועוד שלל ניסים עצומים. כמו כן הוא היה עד לכל החטאים והנפילות שהיו במדבר. זוהי תורתו של האדם הגדול שכבר החל בהנחלת הארץ, המוסר את תמצית התורה.
וכך מבאר מרן הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה, ב', עמ' נ"ד) את ההבדל בין אמירה לדברים:
"ההופעה המילולית הבאה מסגולת כוח הביטוי שבאדם מתחלת היא מראשית הציור המחשבתי שהוא מצויר אצל בעל המבטא, ומפני שראשית היסוד של צמיחת ההבטאה באה מתוך רעיון, נקרא זה בשם אמירה, והמקור הוא אמר, כמו ראש אמיר, כלומר התגלות הדיבור ביחוסו להמדבר בעצמו, טרם שבא להתגלם בצורה המשפעת כבר על השומע…".
דהיינו, האמירה הינה התגלות הרעיון בצורה תיאורטית, לפני השהופיע במציאות והתגשם בחיים. לעומת זאת הדיבור- "שמקבל ההנהגה על ידי הצורה הדיבורית הבאה כבר אל חוגו, שזה הוא התוכן של דיבור, המתלווה לאמירה, והוא משותף עם דברות (מלשון 'ידבר עמים תחתנו') והנהגה". כלומר דיבור הינו מלשון הנהגה. ב'דברים' הכוונה הינה השפעת האמירה על האנשים המקבלים.
ציון במשפט תפדה
משה רבנו עומד ומוסר דברים- את ההשפעה של התורה על העולם והחיים, איך התורה מופיעה בישראל. הוא אומר שני דברים מרכזיים וראשוניים:
האחד, על חשיבות ירושת ארץ ישראל וישובה – "ה' אלוקינו דיבר אלינו בתורה לאמר רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת, ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ".
השני, על חשיבות סדרי המשפט והנהגת ישראל – "ואמר אליכם בעת היא לאמור לא אוכל לבדי שאת אתכם (=לשפוט אתכם, עיין רש"י)… איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם… ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו…"
משה מלמד אותנו כי המסקנה מכל דברי התורה הינה שצריך להוריד את האידיאלים האלוקיים לעולם, וכי ניתן לעשות זאת באמצעות שני כלים מרכזיים: ישוב ארץ ישראל- כלומר להצליח לבנות חברה ומדינה עם כלכלה ורווחה מתאימים, על פי האידיאלים האלוקיים, והנהגת העם- כלומר, להנהיג ולשפוט את העם, בצדק ויושר (וזהו בעצם גם הכלי המרכזי ליישוב ארץ ישראל). "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
זו אם כן, המסקנה מכל התורה, וזהו הכיוון בו עלינו לצעוד: ליישב את ארץ ישראל, להעמיד את המדינה, לבנות את הצבא והבטחון, את הכלכלה והרווחה, את החינוך והתרבות. ואת כל אלו נצליח לעשות באמצעות האחזות בכל חלקי ארצנו- דבר הדורש מאיתנו לגלות את כל כוחותינו.
ומכאן גם מובן גם הקשר לט' באב. העצב ב-ט' באב נובע מחורבן הארץ, מחוסר ההצלחה לעמוד בתפקיד העליון הזה. זהו אינו צער של ייאוש אלא של חזון ורצון שטרם התממש. ויהי רצון שנזכה לממשו במהרה.
