השבוע אנו זוכים להתחיל את ספר ויקרא, שעוסק בחלקו הגדול בענייני עבודת המקדש. והעבודה המרכזית שהייתה נעשית במקדש היא עבודת הקורבנות, ומצאנו במדרש שיש מי שאומר שהפסוק היסודי והכולל ביותר בתורה הוא "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". וזה לשון המדרש המובא בהקדמתו של העין יעקב "בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל', בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך', שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבוקר', עמד רב פלוני על רגליו ואמר 'הלכה כבן פזי, דכתיב 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן'.
ויש לעיין מהו עניינם של הקורבנות, וכבר כתבו בזה גדולי הראשונים והאחרונים והאריכו בדבריהם. ואנו ננסה ללכת בדרכו של הרמב"ם וליישבה מן הקושיות הרבות שהקשו עליו.
הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק ל"ב) כותב שהסיבה שציווה ה' בקורבנות היא מפני שבעולם העתיק היו רגילים להקריב קורבנות לעבודה זרה, וכיוון שקשה מאוד להוציא את האדם מהרגלו ללא הדרגה גדולה- ציווה ה' לקחת את ההרגל המצוי להקריב קורבנות, אלא שבמקום להקריב קורבן לעבודה זרה שאין בה ממש, יקריבו קורבנות לשם שמים. עיין שם שהאריך. והוסיף על כך (ב ח"ג פמ"ו) שטעמם של הקורבנות הוא בעבור שמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה וכשדים עובדים לשדים שהיו נראים להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום אינם שוחטים בקר לעולם, בעבור כן ציווה לשחוט אלה השלושה מינים לשם הנכבד, כדי שיוודע שהפעולה שהיא לפי דעתם עבירה חמורה ביותר- היא שמקריבים בה לה' ובה מתכפרים העוונות, כי באופן זה מתרפאות האמונות הכוזבות שהן מחלות הנפש, כי כל מדווה וכל מחלה מתרפא רק בהופכו.
אולם הרמב"ן (ויקרא א,ט) כותב דברים חריפים כנגד הרמב"ם, וזה לשונו: "והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל, שאיננו רק להוציא מליבן של רשעים וטיפשי עולם, והכתוב אמר כי הם 'לחם אישה לריח ניחוח'…"
ויש לבאר את דברי הרמב"ם כך שיתיישבו בליבנו ובשכלנו ולהסביר שהעובדה שבזמן העתיק היו מקריבים קורבנות מעידה על תכונה נפשית פנימית שטבועה באדם, שהקרבת הקורבנות מוציאה אותה לפועל, שהרי איש לא ציווה להקריב קורבנות אלא אנשים מתוך תכונותיהם והרגשתם החליטו להקריב קורבנות, ומכאן שיש תכונה נפשית יסודית באדם שדורשת ממנו להקריב קורבנות, וכן ישנה תכונה נפשית פנימית באדם שגורמת לו להעריץ ולהעריך את הבהמות. והתורה רצתה להשתמש בתכונות אלו לעבודת ה', כיוון שכפי הנראה יש לתכונות אלו משמעות גדולה ולא לחינם ברא הקב"ה בנו תכונות אלו.
וכשנתבונן בדבר נראה שישנם שתי תנועות הפוכות בנפש, האחת דורשת מהאדם להתמסר לחלוטין לקב"ה, לעניינים הרוחניים, האידיאלים שלשמם נברא, ולזנוח את כל ענייני העולם הזה. ומתנועה זו יבוא בנפש הרצון להקריב קורבן, לקחת את כל ענייני החומר ולכלות אותם, כי הם כאין וכאפס לעומת עבודת ה'. ומאידך, יש באדם תכונה הפוכה של הערצת החומר, של הפיכת החומר למרכז חייו, והדברים ידועים.
ואף על פי ששתי הבנות אלו הינן מוטעות שהרי מחד לחומר יש משמעות ומאידך אין הוא תכלית הכל, כיוון שהתכונה הדורשת לבטל את החומר מפני העניינים האלוקיים הינה תכונה טובה שמאזנת את הקיצוניות השניה של העבודה לחומר ציוותה התורה להקריב קורבנות, וכך יתעלה האדם לאט לאט להבין את חשיבות העניינים הרוחניים. אולם, יחד עם זאת, ציוותה התורה ברוב הקורבנות לאכול מבשרם, להראות שיש משמעות ויש מטרה לחומר.
ומה שכותב הרמב"ם שזה כנגד עבודה זרה, הכוונה היא שזה כנגד הנטיות הנפשיות שיש באדם שהתבטאו במעשים הטבעיים של עובדי העבודה זרה. ועל פי זה מובן שגם נח ביציאתו מהתיבה הקריב קורבן, אע"פ שעדיין לא היו עובדי עבודה זרה בעולם, וכל שכן האדם הראשון ובניו, הבל וקין, שהקריבו קורבנות, כי גם הם פעלו על פי אותו הטבע האנושי שהופיע לאחר מכן אצל עובדי העבודה זרה.
ולמדנו מכאן שני יסודות חשובים:
- כמה חשוב לסדר את יחסינו לחומר בצורה נכונה. שהרי כל עבודת הקורבנות עניינה הוא היחס הנכון לחומר (וכן כתב מרן בפניני הלכה תפילה עמ' 172 והלאה).
- שכל הנטיות שבנפשינו יש להם מטרה ושימוש, ואין להתעלם מנטיות נפשנו אלא יש להתבונן כיצד יש להשתמש בהם לעבודת ה'.
ויהי רצון שנזכה שתשוב העבודה לבית המקדש ונקריב לפני ה' את קורבנותנו באהבה וברצון..
