אנו יוצאים כעת מימי החנוכה המאירים והטהורים וננסה לקחת מתוכם את הנקודה היסודית של חנוכה ולקשרה עם דמותו של יוסף הצדיק.
יוסף חי כל חייו בתודעה של שליחות, כפי שהדבר מתבטא בדברים שהוא אומר לאחיו: "ועתה את תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם, כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ… ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים…"
תחושת השליחות מלווה את יוסף מיום לידתו. "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". ברגע שיוסף נולד יעקב חש שהוא צריך לחזור אל שליחותו, אל מקומו וארצו. ואותה תחושת שליחות ממשיכה לפעם בו תמיד, ולכן הוא גם דואג להזכיר לאחרים את היותם שליחים, "ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים… וישלח את אחיו וילכו…".
דבר זה הופיע גם בפרשת וישב, כאשר יעקב אומר ליוסף "הלא אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם, ויאמר לו הנני", ומבאר רש"י "לשון ענווה וזריזות".
כפי שבארנו בשנים הקודמות, כל מעשיו של יוסף הם חלק מהשליחות ששלחו יעקב, לראות בשלום אחיו, לעשות שלום בין האחים. אולי כך אפשר להבין מדוע יוסף שואל כל הזמן מה שלום אביו. יוסף רוצה לסיים את השליחות של אביו ולבשר לו שהאחים כבר זכו לשלום ואחדות.
הבנה זו הינה הבנה יסודית מאוד בתפקידו של האדם. האדם הוא שליח של הקב"ה ואנו יודעים שישנם כמה כללים בשליחות: אין שליח לדבר עבירה; האדם נועד לתקן ולעשות דברים טובים; שלוחו של אדם כמותו, שכאשר אדם עושה את שליחותו של הקב"ה הוא מגלה את הכוח האלוקי בעולם.
מחד אנו יודעים ששליח ששינה אפילו דבר אחד ממה שאמר המשלח- שליחותו בטלה, עובדה הדורשת מהאדם להיות נאמן באופן שלם לדבר ה'. מאידך, קטן לא יכול להיות שליח, כי כדי להיות שליח צריך עמקות ואחריות. היוונים רצו להחשיך את עיניהם של ישראל, להשכיח מהם את שליחותם ויעודם. וכנגד זה אנו מדליקים נרות, כדי להזכיר מהו מקור האור בעולם. ולכן אנו מדליקים את הנרות בגובה של פחות מעשרה טפחים, כדי לגלות שאין מקום בו הקב"ה לא משגיח, אין מקום בו אין שליחות אלוקית.
הרב סולובייצ'יק בספרו ימי זכרון מבאר שאין שום פשר והבנה לעובדה שאדם נולד במקום מסוים ובזמן מסוים, אלא אם כן נקבל את היסוד שכל אחד ואחד נשלח לתפקיד מיוחד שאותו הוא יכול לבצע במקום ובזמן מסוים.
החשמונאים ידעו לבצע את שליחותם באומץ וקדושה, בתעוזה ובטהרה. הם הבינו שלא לחינם הם נשלחו לאותו הזמן ולאותו המקום אלא כדי להילחם על חירות הקודש.
יש הבדל מהותי בין מי שחי בתודעת שליחות ומבין שכל הכוח והעוצמה, החוכמה והתבונה שניתנו לו, הינם כדי להאיר את אורו של הקב"ה בעולם, לבין מי שלא חדור בתודעת השליחות.
יהי רצון שנזכה להיות שליחים נאמנים ולבצע את שליחותנו, ומתוך כך נזכה לכוחות אלוקיים שהרי שלוחו של כמותו.
