פרשת וילך היא הפרשה האחרונה בה ניתנות מצוות לישראל ונתבונן מעט בשתי המצוות האחרונות:
מצוות הקהל
המצווה ה-תריב, כפי שמנסחה ה'חינוך' הינה "להקהיל כל ישראל בחג הסוכות". וזו לשון התורה בצוותה מצווה זו "ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם, הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".
ברור מפשט הפסוקים שמטרת ההתכנסות היא ללמוד יראת ה', מכיוון שכאשר אדם יזכה ליראת שמים הוא גם ישמור את כל דברי התורה.
מעניין שבמצווה זו לא מופיעה הפתיחה הרגילה "וידבר ה' אל משה לאמר" אלא "ויצו משה אותם לאמר"- כלומר, משה כביכול הוא המצווה ולא ה'. ואולי ניתן להסביר שכביכול אין זה מכבוד ה' לצוות על הדרך המפורטת בה יגיעו ישראל ליראתו, ולכן משה רבנו, כעבד נאמן, הוא המדריך את ישראל כיצד להגיע ליראת שמים.
בתוך הפסוקים מישהו מצווה לקרוא את התורה, אך כלל לא ברור למי מכוון הציווי. "בבוא כל ישראל תקרא את התורה הזאת". וחז"ל מבארים שהכוונה היא למלך. ואולי נכתבו הדברים בלשון סתומה, כיוון שאין זה משנה מי הקורא אלא העיקר הוא שקול התורה ישמע. וחז"ל אמרו שהמלך יהיה זה שיקרא כדי ללמד את העם שהתורה איננה הדרכה רק לפרט, אלא בעיקרה הינה הדרכה לכלל ולציבור, ולכן המלך, מנהיג הציבור, הוא הקורא בתורה לעיני כל ישראל.
התורה היא ליבו של עם ישראל
ה'חינוך' מוסיף וכותב
"משורשי המצווה: לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה. ובה, יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד… על כן בהיות כל עיקרן בה, ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים ונשים וטף, לאמר: מה הקיבוץ הרבה הזה נתקבצנו יחד כולנו? ותהיה התשובה: לשמוע דברי התורה, שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו. ויבואו מתוך כך לספר בגודל שיבחו והוד ערכה ויכניסו הכל בליבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו".
כלומר, אם נרצה לסכם, עניינה של מצוות הקהל הינו שהתורה תהפוך להיות הדבר שסביבו הציבור מתאחדים והיא הקובעת את הנורמות והחוקים ועל פיה מתנהלת מדינת ישראל.
כל אחד והתורה שלו
המצווה ה-תריג, החותמת את מניין המצוות היא, כפי שניסח ה'חינוך', "לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו". וזו לשון התורה בצוותה מצווה זו "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל".
וכותב ספר ה'חינוך' על מצווה זו:
"משרשי המצווה: לפי שידוע בבני אדם שהם עושין כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם, ועל כן ציוונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חברו, למען ילמד ליראה את ה', ידע וישכיל במצוותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב. ונצטווינו להשתדל בזה כל אחד ואחד מבני ישראל, ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל, פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים…".
ספר החינוך מבאר, בביאורו הראשון, שעניינה של מצווה זו הוא שהתורה תהיה זמינה לכל אחד ואחד ללמוד בה. אולם בהסברו השני מוסיף ה'חינוך' שיש אהבה מיוחדת לספרים חדשים.
תורה כללית ותורה פרטית
וניתן לבאר שישנה נטייה טבעית בלב כל אחד ואחד לבטא את אישיותו ואת מחשבותיו, את כישרונו ואת נפשו המיוחדת, ולכן כל אחד ואחד רוצה את התורה שלו. ובכדי שכל אחד ואחד מישראל ירגיש קשר אישי ופנימי לתורה ישנה מצווה לכל אחד לכתוב את ספר התורה שלו.
נמצאנו למדים ששתי המצוות האחרונות הניתנות לישראל הן מצוות כלליות השייכות לתורה כולה, והן מצוות המשלימות זו את זו. מחד, כל עם ישראל יחדיו ככלל, כאומה, שומעים את אותה התורה מפי המלך. מאידך, לכל יחיד ויחיד מישראל יש את התורה הפרטית שלו.
גם בחיינו צריך להבחין תמיד מהו המקום להיות "עמך וצאנך" ולהצטרף לציבור כעוד אחד מצבאות ה', שהרי "ברוב עם הדרת מלך", ומהו המקום בו האדם צריך לתת את הפן האישי שלו.
גם ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה ישנה מחד את ההתעסקות האישית של כל יחיד ויחיד עם חטאיו ותשובתו, ומאידך, ישנה התעסקות רבה בכלל, בעבודת יום הכיפורים ובווידוי שנאמר בחזרת הש"ץ.
וישנה חשיבות גדולה לא לוותר על אף אחד מהצדדים הללו. מחד, לדעת להיות עם הציבור בתפילתם ומאידך לא לשכוח להתבונן פנימה ולשאול: "איפה אני נמצא בעוד פי אומר את מילות התפילה?".
יתרה מכך, האדם המצטרף עם הציבור זוכה שגם חייו הפרטיים הופכים להיות דבר גדול, מכוח היותו מחובר לעוצמה הכללית.
יהי רצון שנזכה בזאת השנה להפוך את התורה להיות המכוונת והמדריכה אותנו, בפרט ובכלל. אמן כן יהי רצון.
