לקדש שם שמים – דבר תורה לפרשת אמור

במרכזה של פרשת אמור נמצא הצווי שמהווה את התשתית והיסוד לכל פעולתינו בעולם: "ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה', ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה'", מטרת חיינו לקדש את שם ה' בעולם!!!

בפסוקים אלו הוזהרו ישראל לשמור את מצוות ה' כולם ולא לעבור עליהם מתוך זלזול, דבר שמהווה חילול ה', לעומתו שמירת המצוות היא היא קידוש ה'. וכפי שאנו אומרים בברכה לפני קיום המצוות "אשר קידשנו במצוותיו…" וכן בתפילה "וקידשתנו במצוותיך".

מה פשר המילה קידוש?

משמעות המילה קידוש הינה הפרשה משאר הדברים והתייחדות לדבר מסוים. וממילא הכוונה ב'לקדש את ה' – היא שדבר ה' יהיה עליון ושונה משאר הדברים בעולם, והאדם ייוחד כולו רק לעשיית רצון ה'.

ולכן שמירת מצוות ה' היא המביעה את קידוש ה', ושלמות קידוש ה' הינה שכל מגמתו של האדם בעולם הינה אך ורק עשיית מצוות ה'.

וכך כותב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה,יא):

"אם דיקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם, ומקבילן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין [= למבזים] לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה, עטוף בציצית, מוכתר בתפילין. והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם [= שלא יהיה משונה בעיני בני אדם], עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבין אותו ומתאוין למעשיו, הרי זה קידש את ה'. ועליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

מדברי הרמב"ם עולה שהאדם שמקדש את ה' מייחד את כל חייו אך ורק לעבודת ה', דבר המתבטא בכך שתמיד נראה כשהוא עוסק בתורה עטוף בציצית ומכותר בתפילין. אבל עבודת ה' שלו איננה בהתרחקות מן העולם אלא בהופעת רצון ה' בתוך העולם – הוא משוחח עם הבריות ודעתו מעורבת עימהם, הוא עוסק בעסקיו אלא שהוא עושה את כל פעולתיו מתוך התאמה למידות והאידאלים האלוקיים, הוא מדבר בנחת ובסבר פנים יפות, הוא עוסק בנאמנות וישרות, הוא פועל להטיב ולהואיל לעולם, ובכך מקדש שם שמיים.

גדול קידוש ה' מחילול ה

הרצי"ה זצ"ל היה מביא את מאמר הירושלמי "גדול קידוש ה' מחילול ה", ולכאורה פשט המאמר איננו מובן- הרי ברור שקידוש ה' גדול מחילול ה', וכי צריכים חז"ל לגלות לנו שגדולה מצווה מעבירה?

אלא מסביר הרצי"ה שקידוש ה', שתחילתו היה בחילול ה', גדול יותר מקידוש ה' שלא היה בתחילתו חילול ה'. וההסבר לכך הוא שלהצליח להעלות את כל הדברים הנמוכים והחומריים למגמה האלוקית, זוהי משימה הרבה יותר קשה, מורכבת, אך מנגד היא גם עליונה ונשגבה יותר מאשר למצוא את הקודש במקומות הקדושים.

וניתן לדייק זאת מהפסוק שאומר "ונקדשתי בתוך בני ישראל". כלומר, הקדושה צריכה להיות בתוך בני ישראל, בתוך העם, בתוך העולם, ולא קדושה מנותקת ונפרדת.

ועל פי זה גם מובן המשך הפסוק "אני ה' מקדשכם, המוציא אתכם מארץ מצרים". כלומר, קידוש הוא בעליה מתוככי המקום הנמוך ביותר, ארץ מצרים. זוהי העבודה הגדולה והמורכבת וזהו שיא קידוש ה'.

חז"ל גם לומדים מפסוק זה (ברכות כא:) שאין אומרים קדושה אלא בעשרה " וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם 'הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה" (תרגום מקוצר: מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" לומדים שכמו שבעדת קורח היו 10 כך אף בדברים שבקדושה).

ואפשר להסביר שהסיבה לכך שניתן לומר קדושה רק בעשרה מישראל, שעשרה הם הכלל המצומצם ביותר, ועניינה של הקדושה הינו תיקון הכלל, וזאת מכמה סיבות:

הכוחות הגדולים נמצאים אצל הכלל

הראשונה היא שהכוחות הגדולים והמשפיעים ביותר על העולם לא נמצאים אצל היחיד, גדול ככל שיהיה, ולכן גם משה רבנו, הבין שאם עם ישראל לא יתקיים ממילא גם לו אין קיום, וכפי שהמדרש אומר שכאשר ביקש משה רבנו ע"ה להכנס לארץ, שאלו הקב"ה 'איה הצאן שהוצאת ממצרים?', אין קיום למנהיגים היחידים ללא הצאן, לא לחינם גדולי האומה ראו עצמם כעבדים לעם, כפי שהיה רבי עקיבא איגר חותם על מכתביו 'עבד לעבדי ה", וכפי שהרב קוק היה חותם 'עבד לעם קדוש על אדמת הקודש'.

תמונה שלמה יותר

השנייה היא שגילוי ה' המלא הוא מכל הבריאה כולה כל אדם ואדם מגלה חלק מהופעה ה' וככל שיש יותר אנשים מתגלה יופיה והדרה של הבריאה 'ברוב עם הדרת מלך'.

עיקר הקדושה בתיקון הכלל

השלישית היא כפי שמנסח אותה נפלא הרב קוק בעולתו:

"עיקר תכן מעלת הקדושה הוא, שיתרומם האדם לשום כל מגמתו ומעיניו לא לצרכי עצמו כי אם לכבודו של אדון כל העולמים ית' וקדושתו והשלמת רצונו… על כן עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו, ומי ששם את העבודה הזאת נר לנתיבתו תמיד הוא באמת מתעלה לקדושה, כיון שאין מגמתו לאהבת עצמו. אבל היחיד כשהוא לעצמו אי אפשר שיתעלה לקדושה לולא ההתרוממות למעלת הקדושה שעל ידי הרבים, לטובתם ולזכותם… ועל כן אין היחיד אומר קדושה ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הכללות…" (עולת ראיה ח"א, עמוד רעב)

גם כאשר האדם חושב להשלים עצמו, ואפילו שלמות רוחנית, אין זה נחשב קדושה, כיוון שמחשבה זו נמשכת מאהבת-עצמו. אולם, כאשר בא הוא להשלים הכלל, להשלים כנסת ישראל ולהכלל בתוכה, על מנת שיוכל להטיב לה– זוהי קדושה. הוא אינו רוצה בהשלמתו האגואיסטית, אלא בהשלמת כנסת ישראל כולה, תוך הזדהות, אשר מביאה להתאחדות והתחברות עמה, וכן תפילת האדם צריכה להיות בציבור

"ע"כ עיקר העת רצון וקירוב התכלית של התפילה, וממילא יתרון פעולתה, הוא בשעה שהציבור מתפללים, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים. תפילת יחיד, אם לא תהי' מגמתו כ"א חפצו ותאוות לבו, מאין פנות אל אחיו ועניי עמו הנתונים בצרה, אפשר שתמאס, כי היא רחוקה ממטרתה האמיתית. אבל תפילת רבים, שכ"א חפץ בהטבת הציבור, הרי תועלת החיים המוסריים קרובה מאד, ואין הקב"ה מואס בתפילתן, כי ההכנות המוסריות הם הצעות לדעת ולהוקיר יקרת ערך הרבים, שבכללם ימצאו מקום כל חיי השלמות של האדם המעולה " (עין איה, ברכות א פ"ח)

עם ה' הוא כלל

הרביעית הנובעת מכל מה שאמרנו היא, שהקב"ה לא בחר ביחיד אלא באומה, עם ישראל כולו קיבל את התורה וא"י, ולכן הקדושה מתגלה יותר ויותר ככל שהעם מתחזק.

הרב חרל"פ מדייק מגמרא זו אף יותר מכך. שהרי הגמרא לומדת שצריך עשרה מעדת קרח, דבר שבא ללמדנו שהשכינה שורה אפילו בתוך עשרה רשעים, כקורח וחבריו, וביאור העניין הוא שכאשר מתכנסים עשרה מתגלה הצד הכללי, שהוא תמיד קדוש וטהור, שהרי כל החטאים נובעים רק ממעשיו הפרטיים והאישיים של האדם, זהו ההסבר למשנה התמוהה בתחילת פרק חלק:"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר'. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס. רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה…אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו…", ולכאורה תרתי דסתרי 'כל ישראל יש להם חלק', ומאידך 'אלו שאין להם חלק', אלא שהכלל יש לו חלק, אך כל יחיד ויחיד בצידו הפרטי, יתכן שיאבד את חלקן על ידי מעשים לא נכונים.

יהי רצון שיתגלה הצד הכללי שבישראל, במלוא תפארתו ותיקונו שזהו קידוש ה' השלם והגדול ביותר.