הקב"ה מצווה את משה ואהרון "כי ידבר אליכם פרעה לאמור תנו לכם לופת, ואמרת אל אהרון קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי תנין", ומספרת התורה שאכן כך היה, "ויבוא משה ואהרון אל פרעה ויעשו כן כאשר ציווה ה' וישלך אהרון את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין. ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי צרים בלהטיהם כן, וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרון את מטותם". ואומרת הגמרא במסכת שבת "אמר רבי אלעזר נס בתוך נס", וכפי שכתב רש"י אצלנו "מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולם".
מבאר החתם-סופר שבהפיכת המטה לתנין ישנה אמירה יסודית שפרעה הינו מטה ביד ה', וזה לשונו: "רמז לו כי מה שהוא עתה תנין גדול רובץ בתוך יאוריו, איננו אלא מטה של הקב"ה שמסרו בידו לרדות בו בישראל". ומבאר הרב יעקב אריאל שליט"א, שיש כאן דיון עמוק בייעוד האדם ותפקידו. המצרים ראו באדם סוג של תנין, שכל יעודו ותפקידו הוא לספק את צרכיו ותאוותיו. הנהנתנות היא הממלאת את תוכן כל חייו. לעומתם, משה ואהרון רואים את האדם כמטה, דהיינו, ככלי ביד ה' שנועד למלא את רצון ה' בעולם.
המצרים בזו לתפיסה הרואה את האדם כמטה, שהרי המטה הוא עץ יבש, ללא חיים משלו, הוא כבול לרצון משלחו, בלי יכולת לבטא את אישיותו, וללא מימוש עצמי. אין טעם לחיים שכאלה, חיי מטה מת, שכל יעודו הוא להיות כלי ביד אחר. ואהרון, לעומת זאת, מראה להם שהיות האדם מטה ביד ה' איננו מכיוון שאינו יכול להיות תנין, אלא ברצונו הופך עצמו למטה, ורק על ידי כך חייו מקבלים משמעות עמוקה ואמתית. ולכן אהרון הופך את מטהו לתנין, לומר, 'אף על פי שאני ממלא את רצון ה' אין זה סותר את עצמיותי, את יכולת השמחה וההנאה שלי, אלא רק מרומם אותם, ואילו אתם, המצרים, משועבדים להיותכם תנינים ועבדים לתאוותיכם. וסוף המטה לבלוע את התנין (כפי שאכן קורה)'.
המשנה באבות אומרת: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". ומבאר התפארת ישראל, ש"רק הוא אינו משתעבד וגם אינו משועבד להגופניות. וזאת החירות שנפשו אינה משועבדת לתאוות הגופני, זהו לבד החירות האמיתית, ולא כשתאוותו משוחרר ונפשו משועדת לתאווה"- כלומר, האדם מעצם היותו נברא הוא משועבד, שהרי עבד הוא לבוראו, ולכן השאלה היא לא האם אני כאדם יהיה עבד ומשרת לדבר שהוא גדול, חזק ונעלה ממני, אלא רק את מי אני בוחר לשרת.
האדם ה"חופשי" מרצון ה' ומתורה, משועבד לגמרי לתאוותיו, להנאותיו הגשמיות, לגאוותו ולאנוכיותו. עד כדי כך הוא משועבד לכך שהוא נהנה בהנאות גשמיות, רגעיות, אף על פי שמביאות לו נזק גדול יותר וגורמות לו צער רב כבר בחייו בעולם הזה. הוא נפגע וכועס, פוגע ומקנא, למרות שדברים אלו פוגעים במצב רוחו ובאיכות חייו העכשוויים. מכיוון שהוא משועבד לתאוות האכילה, הממון והעריות, ולאהבת הכבוד, היוקרה והערכה.
אומר אהרון לפרעה: "אנחנו מטה ביד ה', ולכן יש ערך לחיינו, יש משמעות לעבודתנו ויצירתנו, אבל אתם, המצרים, תנינים, כל עבודתכם היא להרבות בכבודכם ובגאוותכם, ולכן כל מעשיכם חסרי ערך, וכל דבר שחסר ערך סופו ליפול. ויותר מכך, כיוון שה' מנהיג את העולם וכיוון שכל מה שברא- לכבודו ברא, סוף אלו שהם מטה ביד ה' להנות ולבלוע את עבודתם של התנינים". ואכן כך קרה לבסוף, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", וכל ממונם של המצרים נלקח בידי ישראל, בבחינת "יכין רשע וילבש צדיק".
ישאל כל אחד את עצמו בצורה אמיתית: 'למה אני משועבד? את מה אני משרת? בשביל מי אני עובד?', ויזכור את דברי ריה"ל, "עבדי הזמן עבדי עבדים הם ועבד ה' הוא לבדו חופשי".
יהי רצון שנזכה להיות משועבדים לרצונו יתברך ולעשות רצוננו רצונו, להיות עבדים לערכים ולא עבדים לצרכים, להיות מחויבים לחלוטין לאידיאלים האלוקיים, ולא מחויבים לכבודנו האישי.
