תליית כתם בהתקן תוך רחמי | הרב שאול דוד בוצ'קו

שאלה:

התקן תוך רחמי הינו אמצעי מניעה נפוץ, המוחדר לרחם האישה. לעיתים קורה,  אחר החדרת ההתקן, שווסת האישה משתנה ומתארך, ולפעמים יש דימום אחרי ההפסק טהרה, או בזמן טהרה. עובדה זו מעוררת את השאלה ההלכתית: האם אישה הנושאת התקן רשאית לתלות כתמים ודימומים אלו בדם פצע, שאולי נגרם על ידי ההתקן, הן בזמן שבעה נקיים והן בימים שאחר הטבילה? והאם דין זה תקף גם לגבי דם הנמצא בבדיקה פנימית?

תשובה:

סוגיה זו נדונה בהרחבה על ידי פוסקי דורנו, ונחלקו הדעות בה. ישנם פוסקים הסוברים כי ניתן להקל ולתלות דימומים אלו בדם פצע, וישנם המחמירים וסוברים כי אין לתלותם, אלא אם כן ישנה הוכחה ודאית לפצע.

בין הפוסקים העוסקים בסוגיה זו ניתן למנות את הרב אליעזר מלמד, הפוסק בספרו להקל, לעומת רבני מכון פוע"ה הנוטים להחמיר.

הסוגייה נידונה גם בכתבי עת תורניים שונים, כגון "תחומין":

• בכרך מ"ב של "תחומין" מופיעה תשובה מנומקת של הרבנים אפרים שחור ואליהו גוטליב, התומכים בשיטת הרב מלמד, וכן תגובה מפורטת של הרב אריה כץ ממכון פוע"ה, החולק עליהם. ותגובת הרבנים, על השגותיו.
• בכרך מ"ג של "תחומין" מופיע מאמר של הרב יפרח, המציג מחקר הטוען שאין לתלות בדם פצע בנוכחות התקן.

אשתדל בעזרת השם לעיין בשאלה זו, ולהגיע למסקנה הלכה למעשה.

כדי לפסוק בשאלה זו, יש לברר שבע נקודות יסוד:

• א. תחולת התליה: יש לברר האם תליית דם בפצע היא רק בכתם חיצוני, או שהיא תקפה גם בדם הנמצא בבדיקה פנימית.
• ב. מקור הפצע: יש לברר האם פצע יכול להיווצר גם ברחם עצמו, או שמא רק בצדדים. אבל כל דם היוצא מהרחם נחשב בהכרח לדם נידה או דם זיבה, או שישנם מקרים בהם הוא יכול להיחשב דם פצע?
• ג. וודאות הפצע: יש לברר האם תליית דם בפצע מותנית בידיעה וודאית על פצע מדמם, או שמא די בידיעה על פצע שעלול לדמם כדי לתלות בו את הדם.
• ד. ההתקן כפצע: יש לברר האם הימצאות התקן תוך רחמי נחשבת כנוכחות פצע. ואם כן, האם היא נחשבת כפצע שעלול לדמם בלבד, או כפצע שיודעים שהוא מדמם בפועל?
• ה. סוג ההתקן: יש לברר האם יש הבדל הלכתי בין התקן הורמונלי להתקן רגיל (לא הורמונלי) בהקשר זה.
• ו. כתמים ובדיקות פנימיות: דין תלייה בפצע.
• ז. מחקר: בנוסף לבירורים אלו, יש להתייחס גם למחקר רפואי מבית מדרשו של מכון פוע"ה, העוסק בנושא השפעת ההתקן על דימומים ופצעים.

• תחולת התליה – האם תליה בפצע חלה רק בכתם או גם בבדיקה פנימית?

ונראה להוכיח מדברי השולחן ערוך (סימן קפז סעיף ה), שניתן לתלות דם בפצע גם בבדיקה פנימית, כי שם יש התייחסות לשאלה זאת:

אִם יֵשׁ מַכָּה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, תּוֹלִין בְּדַם מַכָּתָהּ. וְאִם דַּם מַכָּתָהּ מְשֻׁנֶּה מִדַּם רְאִיָּתָהּ, אֵינָהּ תּוֹלָה בְּדַם מַכָּתָהּ. הגה: וְכָל זֶה בְּאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, וְאָז יְכוֹלִים לִתְלוֹת שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ בְּמַכָּתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בְּוַדַּאי שֶׁמַּכָּתָהּ הוֹצִיאָה דָּם. וְכֵן אִם אֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, וְהוּא סָפֵק אִם הַדָּם בָּא מִן הַמָּקוֹר אוֹ מִן הַצְּדָדִין, תָּלִינָן בַּמַּכָּה מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵקָא, סָפֵק מִן הַצְּדָדִין אוֹ מִן הַמָּקוֹר, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מִן הַמָּקוֹר, שֶׁמָּא הוּא מִן הַמַּכָּה. אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁבָּא מִן הַמָּקוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ מַכָּה בַּמָּקוֹר, אֵינָהּ תּוֹלָה בַּמַּכָּה, אִם אֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדַעַת בְּוַדַּאי שֶׁמַּכָּתָהּ מוֹצִיאָה דַּם (כֵּן מַשְׁמָע בְּמָרְדְּכַי ה"נ וּבְהַג"מ פי"א דָּא"ב ועי' ס"ק כ"ב). וּמִכָּל מָקוֹם בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ, אוֹ מִל' יוֹם לְל' יוֹם, אֵינָהּ תּוֹלָה בְּמַכָּתָהּ, דְּאל"כ לֹא תִּטָּמֵא לְעוֹלָם (ג"ז שָׁם וּבְבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג וּסְמַ"ק). וּכְתָמִים, תּוֹלָה בָּהּ בְּכָל עִנְיָן (בְּמָרְדְּכַי).

סימן קפז בכללותו דן במקרים בהם האישה רואה מחמת תשמיש, כלומר היא רואה דם מיד אחר תשמיש, או שיש דם על איבר בעלה.  ושם בסעיף ה נקבע במפורש, כי אם יש מכה באותו מקום, תולים את הדם במכה.

מכאן מוכח, שניתן לתלות דם במכה, אפילו בבדיקה פנימית.

לצורך הנאמר בהמשך המאמר, חשוב להבין גדר קולא זו. לכן נרחיב בזה מעט. הנה לא נזכר במחבר, אם האישה הרגישה אם לאו.

הלא אם הייתה הרגשה, מדובר בחשש תורה, ואין מקום להקל ולתלות. יתירה מזו, אין זו חומרה, אלא עיקר הדין. גם במקרה שלא הרגישה, אם לא היה פצע לא ניתן להקל ולתלות, כי בכל דם שנמצא בפנים, גזרו חכמים אפילו על כל שהוא, שתהיה טמאה, וכמו שמבואר בגמרא (נדה סו, א) "בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים". ואם הדם נמצא מחוץ לאותו מקום, כגון בכתם חיצוני, אין הכתם אוסר אלא אם היה כגריס. אך אם הרגישה, היא נאסרת מן התורה בראיית כל שהו. לכן חומרת בנות ישראל, שהתקבלה בכל ישראל, אוסרת כל דם שנמצא בנרתיק, אפילו ללא הרגשה.

הואיל ובכל אופן התיר המחבר להקל ולתלות בדם מכתה, מוכרחים לומר שלא הרגישה ביציאת הדם מהמקור, ומן התורה מותרת. וגם איסור דרבנן אין כאן, כי אף שיש גזירת חכמים, שאסרוה אפילו בטיפת דם גם ללא הרגשה, הרי כאן התיר המחבר לתלות. ובהכרח שאין זה אלא משום שבזמן שיש לה מכה, מקילים לתלות במכה, אפילו בבדיקה פנימית.

• האם שייך פצע ברחם עצמו או שמא רק בצדדים (בנרתיק). וממילא, כל דם היוצא מהרחם נחשב בהכרח לדם נידה או דם זיבה.

מדברי הרמ"א עולה בבירור שייתכן פצע גם ברחם (שם):

וְכֵן אִם אֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, וְהוּא סָפֵק אִם הַדָּם בָּא מִן הַמָּקוֹר אוֹ מִן הַצְּדָדִין, תָּלִינָן בַּמַּכָּה מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵקָא, סָפֵק מִן הַצְּדָדִין אוֹ מִן הַמָּקוֹר, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מִן הַמָּקוֹר, שֶׁמָּא הוּא מִן הַמַּכָּה.

הנה דן הרמ"א באפשרות שהדם בא "מן המקור" (הרחם) ואף על פי כן ניתן לתלות אותו במכה. זה מוכיח, שייתכן פצע גם ברחם.

יש אמנם מקום לתהות, כיצד הייתה אישה יודעת אם יש לה פצע ברחם, הלוא בזמן הגמרא לא היו אמצעי בדיקה פנימיים מודרניים? צריך לומר, שישנן שתי אפשרויות: א) ידיעה על חדירה לרחם – האישה יודעת שמשהו חדר לרחם ולאחר מכן החל דימום. ב) כאבים ברחם – האישה חשה כאבים ברחם, דבר שיכול להעיד על פצע או פגיעה.

• האם תלייה בפצע מותנית בידיעה ודאית שהפצע מדמם בפועל, או די בידיעה על פצע שעלול לדמם כדי לתלות בו את הדם

דעת הרמ"א ברורה – שלא בשעת ווסתה, אין צורך בידיעה שהמכה מוציאה דם בפועל, אלא די בהיתכנות שהמכה מוציאה דם כדי לתלות בה את המכה. דבר זה עולה מתוך דבריו (שם):

וְכָל זֶה בְּאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, וְאָז יְכוֹלִים לִתְלוֹת שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ בְּמַכָּתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בְּוַדַּאי שֶׁמַּכָּתָהּ הוֹצִיאָה דָּם.

יש להוסיף, שגם לדעת הרמ"א, שהגביל את התלייה במכה רק למי שווסתה קבוע, אלא שגם לדעתו, יכולות נשים שאין להם וסת קבוע, לתלות במכה. כי הימים שהאישה ודאי אינה רואה בהם דם, נחשבים כזמן של וסת קבוע לעניין זה.

לדוגמה, אם אישה רגילה לראות בין 27 ל-32 ימים, הרי שאם יש לה מכה, אף על פי שאינה יודעת אם היא מוציאה דם או לא, אפשר לתלות כל בדיקה פנימית במכה.

מכאן יש להסיק שבזמן שבעה נקיים, שהוא זמן שברור שאינו זמן וסתה, אפשר לתלות במכה אפילו אם האישה אינה יודעת אם המכה מוציאה דם.

המחבר מן הסתם מסכים לעיקרון זה, לפחות שלא בשעת ווסתה, או בימים המסופקים. אפשר לשער שהוא מקל אף יותר ומתיר לתלות במכה אפילו בשעת ווסתה, כיוון שנראה שהרמ"א חולק עליו בהקשר זה. אך ברור שלכל הדעות, שלא בשעת ווסתה או בימים המסופקים, אין צורך בידיעה שהמכה מוציאה דם בפועל כדי לתלות בה את הדם.

• האם הימצאות התקן תוך רחמי נחשבת כמציאת פצע, ואם כן, האם מדובר בפצע שעלול לדמם או בפצע שיודעים שהוא מדמם

כדי לענות על שאלה זו, יש צורך בהבהרת ההבדל בין דם נידה לדם פצע:

דם נידה: דם הנובע מתהליך פנימי בגוף האישה.

דם פצע: דם הנובע מפגיעה חיצונית, כגון שפשוף או חפץ שפצע את המקום.

דוגמה להבדל זה, ניתן לראות בדם הנוטלת גלולות. הלא מקובל שדם אצל אישה הנוטלת גלולות נחשב דם אוסר, ולא דם פצע. הטעם לזה הוא כיוון שהדם לא היה קיים לפני נטילת הגלולות, והופיע לאחר מכן, והגלולות משפיעות על פנימיות גוף האישה, לכן הוא נחשב לדם אוסר. באופן דומה, הכנסת ההתקן גורמת לדימום, בזמן שאינה צפויה לראות. שהרי לפני הכנסתו, האישה לא ראתה דם בתקופה של אחר הווסת. אבל לאחר הכנסתו, החלה לראות דם, למשך יותר ימים, או שאחרי הפסקה, שוב רואה דם. לכן ניתן להניח שהדימום קשור ישירות להתקן.

יש לציין שבמאמרים הנ"ל הובאו השערות של רופאים, לפיהן מסתבר שהדם היוצא מהרחם בנוכחות התקן, הוא כנראה דם פצע.

לטענת הרב כ"ץ, אין להשערות הרופאים מעמד מדעי, ואין לסמוך על השערות. אמנם כל הדין של תליה בפצע הוא השערה כי מדובר בפצע שלא יודעים אם מוציא דם ואף על פי כן בזמן טהרה של האישה ולא זמן ויסתה די בהיתכנות. והנה הרופאים שדבריהם הבאו במאמרים האלה, הם יראי שמים, ומדוע לחשוד בהם שדבריהם אינם מבוססים, יותר נכון להניח שהשערות אלה נקבעו על פי ידיעותיהם המקצועיות, שנאספו אצלם במשך שנים. מה גם, שלא טענו לוודאות, ודי לנו בהשערה. והנה ביום כיפור החמור, ובחילולי שבת, סומכים על רופאים. וכל הרפואה אינה מדע מדויק אלא השערות, ובכל זאת סומכים עליהם.

גם אם יתכן שההתקן גורם לשינוי פנימי בגוף, אין לכך הוכחה, ודי בהיתכנות ליציאת דם.

ראיתי בתחומין הנ"ל שהרב כ"ץ טוען, שאין לדמות התקן תוך רחמי לפצע, ושיש לתלות רק בפצע ידוע, ולא בהימצאות גוף זר שיתכן שפצע.

אך יש להשיב לדבריו, אם הטעם לתלות בפצע שאינו ידוע אם מדמם הוא משום שהאישה טהורה מן התורה (כי לא הרגישה), ואין לטמאה מספק, הרי שאותו דין חל גם כאשר יש חפץ זר (ההתקן) ברחם, וקיימת היתכנות שהוא פוצע, והאישה לא הרגישה.

וראה בבית יוסף, שהביא את דעת הרשב"א, שאפילו בשעת ווסתה אם יש לה פצע, תולים בפצע ולא תיאסר לעולם. טעם הדבר הוא, כיוון שכל האיסור הוא דרבנן, וחכמים לא גזרו במקרה שיש היתכנות שהדם בא מפצע (בית יוסף יורה דעה סימן קפז אות ה (ב) ד"ה וכתב הרשב"א):

וכן כתב הרשב"א ז"ל בסוף שער ד' (שם כג.) מפני מה אמרו שתולה במכתה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת אפילו הגיע שעת וסתה וסתות דרבנן ומספק אל תאסרנה לעולם והביא ראיה (שם כב: כג.) מדתניא בפרק בנות כותים הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רבן שמעון בן גמליאל רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה ואוקמה רבא דכולי עלמא וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא קמיפלגי וקיי"ל כאוקימתא דרבא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שרואה דם אפילו בשעת תשמיש ואפילו כשהגיע וסתה טהורה דאשה בחזקת טהורה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא ולא נחלקו רשב"ג ורבי בדבר זה וא"ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת כולה, ואף על פי שלא ראתה, והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה, ועוד שהרי דם לפניך. י"ל ההיא דרבנן היא, ומשום דאפשר למיקם עלה דמילתא, אבל הכא ליכא למיקם אמילתא, ואין דנין אפשר משאי אפשר (יבמות מו.), שאם כן אף אתה אוסרה על בעלה לעולם עכ"ל.

מבואר בדעת הרשב"א, שאפילו בשעת ווסתה של האישה, למרות שצריכה לפרוש מבעלה שמא תראה, הרי זו חומרה שהחמירו חכמים להחזיקה בחזקת איסור רק לאותו יום בו היא צפויה לראות. כיוון שהיא צפויה לראות בו. ואחר כך, אם תיאסר, תיטהר. ואם לא תראה, תהיה מותרת. אבל במקרה שיש לה פצע, אין לנו אפשרות לדעת אם תראה דם נידה או דם פצע, לכן משאירים אותה על חזקתה, וגם בשעת ווסתה, יש לה חזקת היתר, ואינה נאסרת בראיית דם. וכותב הרשב"א שהיא לא תיאסר לעולם. מכאן שאף שמבחינת סבירות ברור שסביר מאוד שגם ראתה דם נידה, אלא שחכמים לא גזרו בה ולפה מה שהסברנו שכל זמן שלא הרגישה אינה אסורה אלא מדרבנן, הם לא גזרו שיש פצע.

דעה זו של הרשב"א, אינה הדעה המקובלת להלכה, ואיננו פוסקים על פיה בשעת וסתה. אך שלא בשעת ווסתה, תולים במכה, כמפורש בשולחן ערוך וברמ"א, אף שלא יודעים אם היא מוציאה דם.

• האם יש הבדל אם ההתקן הוא הורמונלי:

התקן הורמונלי והיתכנות לדימום – בהתקן הורמונלי, קיימת היתכנות גבוהה יותר שהדם נובע מההורמונים, כיוון שידוע שנשים הנוטלות הורמונים חוות לעיתים דימומים. עם זאת, לא כל הנשים הנוטלות הורמונים מדממות, ולכן נותר ספק האם הדם הוא דם וסת כתוצאה מההורמונים, או דם פצע כתוצאה מההתקן. עצם קיום ההורמונים בנוסף להתקן אינו מבטל את ההיתכנות שהדם הוא דם פצע.

יש להדגיש שהתליה במכה אינה מבוססת על ספק שקול, כיוון שאין מידע על אחוזי ההיתכנות לדימום מהפצע. לכן כל עוד האישה בחזקת טהרה, אין לטמאה אם יש היתכנות שהדם הוא מפצע. במיוחד לפי הדעה לפיה, אפילו בשעת ווסתה לא אוסרים אישה שיש לה פצע, כיוון שחכמים לא החמירו במקרה של היתכנות שהדם בא מפצע, אלא הותירו אותה על "חזקת טהרתה", ובדרך זו, גם כאן יש להקל. אמנם, ההלכה לא נפסקה כדעה זו לגבי שעת ווסתה, ולכן בשעת ווסתה האישה נאסרת. אך שלא בזמן ווסתה, חכמים לא גזרו במקרה של היתכנות שהדם בא מפצע.

לפיכך, דעתו של הרב מלמד, המתירה לתלות בדם פצע גם בהתקן הורמונלי, אינה דחויה והי סבירה מאוד.

• כתמים ובדיקות פנימיות – דין תלייה בפצע:

כתמים – לגבי כתמים, מוסכם לכל הדעות שאין חשש איסור תורה. כל כתם לאחר הפסק טהרה, אפילו כגריס, ואפילו על בגד לבן, אינו אוסר את האישה בנוכחות התקן.

הפסק טהרה –  כדי להיטהר מאיסור נידה בבדיקה פנימית, נדרשת הוכחה חיובית, שאין דם. לכן, הפסק טהרה מועיל רק כשהעד נקי, ללא דם. בנוסף, נדרשים עוד שני ימים (ובשעת הדחק יום אחד), של בדיקה ללא דם. יש אומרים שבבדיקה פנימית חוששים בראיית דם שהיא אסורה מן התורה, אבל כל זה דווקא אם אין פצע. אבל אם יש פצע, תולים בו, כאשר נמצא הדם בתוך הרחם, כפי שהסברנו למעלה.

הנה דעת הרב עובדיה יוסף, כפי שכתב בטהרת הבית, שגם בבדיקה פנימית אם אומרת 'ודאי לא הרגשתי', אינה נאסרת מן התורה אלא מדרבנן, מדין חומרת בנות ישראל.

עם זאת, בשו"ת יביע אומר (חלק ט או"ח סימן קז אות א), הרב עובדיה מסתייג מעט מדבריו ב"טהרת הבית", כמובא שם:

בסימן קפג סעיף ז. מ"ש שאם בדקה בעד הבדוק ומצאה דם, אם אומרת ברי לי שלא הרגשתי, טמאה רק מדרבנן. הנה אף שכן העליתי בספר טהרת הבית, במשמרת הטהרה (עמוד כא) בשם האחרונים, אולם בזמנינו נודע לנו שיש נשים רבות שלא מרגישות כלל בשעת וסתן, ואינן יודעות הרגשה מה היא [וע' מה שהאריך בזה בערוך השלחן (סי' קפג אות סא והלאה). ע"ש]. ולאלה אי אפשר לסמוך כשאומרת ברי לי שלא הרגשתי, לכן נכון להורות להן שיעשו שאלת חכם, והיה ה' עם השופט.

מבואר שאם האישה בדקה בעד הבדוק ומצאה דם, ואומרת בבירור שלא הרגישה, היא טמאה רק מדרבנן. ואולם, אף שהורה כן בטהרת הבית, הואיל ובזמננו נודע שיש נשים רבות שאינן מרגישות כלל בשעת ווסת, אי אפשר לסמוך על אמירתן "ברי לי שלא הרגשתי". במקרים כאלה, נכון להורות להן לעשות שאילת חכם.

אמנם כאמור אם יש לאישה פצע שייתכן שממנו יוצא דם, תולים בפצע, אם תאמר שלא הרגישה.

• המחקר מחזק את דעת המקילים

ראינו שבמכון פוע"ה טוענים כי אין כל הוכחה לטענת המקילים שההתקן יוצר חשש לפצע. טענתם מבוססת על מחקר מדעי שערכו ובמסקנתו כתבו, כפי שמובא בסיכום (עמוד 375), כי אצל רוב הנשים לא נמצא ממצא שיכול להסביר את מקור הדימום, וסיבתו נותרה לא ברורה, לכן, לטענתם, לא ניתן לקבוע כי דימום בין-ווסתי נגרם ממכה, ואין  להתיר בלי אינדיקציה ברורה לפצע.

כך כתבו שם (עמוד 375):

"במאמר זה הצגתי את מסקנותיו של בירור מדעי חדשני בסוגיה זו. ממצאי המחקר העלו כי אצל רוב הנשים לא נמצא ממצא שיכול להסביר את מקור בדימום, וסיבתו נותרה לא ברורה. לכן לא ניתן לומר כי דימום בין וסתי נגרם ממכה, ולא ניתן להתירה בלי אינדקציה ברורה לפצע."

ואני מתפלא מאוד, כי לאחר עיון מעמיק בגוף המחקר עצמו, עולה תמונה שונה לחלוטין. הנה מה שכתוב שם:

על פי ממצאי בדיקות האולטרסאונד ובדיקות ההיסטרוסקופיה, ההת"ר היה מצוי במקום הנכון אצל כל הנבדקות, אולם בדיקת ההיסטרוסקופיה הראתה אצל 2 נבדקות  ההת"ר היה נעוץ בדופן הרחם, דבר שעשוי להסביר את מקור הדימום הבין וסתי, ונראה שאפשר להגדירו 'דם מכה' . אצל נבדקת אחת נמצא על חוט ההת"ר. יתכן שהחוט שפשף את צואר הרחם, וגרם לדימום בין וסתי, לכן אפשר להגדירו 'דם מכה'. נמצא שאצל 3 נבדקות נמצא ממצא שאפשר להגדירו כ'מכה', וממילא על פי שיטת הרשב"א המקלה, אפשר להגדיר את הדימום כ'דם מכה'. לעומת זאת אצל 5 הנשים הנותרות, לא נמצא ממצא שיכול להסביר את הדימום, וסיבתו נותרה לא ברורה. ממילא לא ניתן להקל…

המחקר מתאר את הממצאים הבאים:

• בדיקת ההיסטרוסקופיה הראתה כי אצל שתי נבדקות ההתקן היה נעוץ בדופן הרחם, מצב שעשוי להסביר את מקור הדימום הבין-וסתי וניתן להגדירו כ"דם מכה".
• אצל נבדקת נוספת נמצא ממצא על חוט ההתקן, שייתכן ששפשף את צוואר הרחם וגרם לדימום בין-וסתי, ולכן גם מקרה זה ניתן להגדרה כ"דם מכה".

כלומר, אצל שלוש מתוך שמונה נבדקות,  נמצא ממצא שאפשר להגדירו כ"מכה", וניתן להגדיר את הדימום כ"דם מכה". לעומת זאת, אצל חמש הנשים הנותרות, לא נמצא ממצא שיכול להסביר את הדימום, וסיבתו לא נותרה ברורה.

אם כן, כיצד מסיקים מכך שהמקילים טועים? הרי המחקר עצמו מראה שאצל שלוש נשים הדם הוא אכן דם מכה, ואצל חמש לא ידוע מה מקורו. מחקר זה מחזק את דברי הרופאים והפוסקים שהתחשבו באפשרות שהדימום הבין-ווסתי בהימצאות התקן הוא דם מכה.

ואני ממש לא מבין איך אפשר לעשות מחקר המוכיח שה'התקן' עלול לגרום לדימום, ולהגיע למסקנה הפוכה.

אנו מודים לכל שמונה הנשים שהיו צריכות לעבור מסכת של שעות בבית חולים לצורך המחקר, אשר בסופו של דבר, חיזק את שיטת המקילים.

נסכם את התשובה לכל שבעת הבירורים שהצגנו בפתיחת התשובה:

• א. תליה בפצע היא גם בכתם וגם בבדיקה פנימית.
• ב. ייתכן פצע גם ברחם, ולא רק בנרתיק.
• ג. בשעת ווסתה, תלייה במכה היא רק בפצע שיודעים שמדמם. שלא בשעת ווסתה, אפילו בהימצאות של פצע שלא יודעים שמדמם, ניתן לתלות בו.
• ד. הימצאות התקן תוך רחמי נחשבת כמציאת פצע שעלול לדמם.
• ה. גם התקן הורמונלי הוא התקן שעלול לגרום לדימום של פצע.
• ו. במציאת דם בבדיקה פנימית, כאשר יש פצע שעלול לגרום לדימום, הבדיקה אינה אוסרת.
• ז. המחקר הוכיח שהתקן יכול לגרום לדימום, והוכח שגרם לדימום ל-3/8 מהנשים. לגבי שאר הנשים, לא ידוע מה מקור הדימום.

למסקנה, בדימום שלא בשעת הווסת של אישה שיש בתוכה התקן, בין הורמונלי ובין לא הורמונלי, אין לאסור את האישה בגלל דם, לא בכתם ולא בבדיקה פנימית.

נסיים בדברי הבית יוסף בסימן זה (יורה דעה סימן קפז אות ה (ב) ד"ה וכתב הרשב"א):

ואין לנו אלא מה שאנו מוצאים בתלמוד, ואם אדם חשוב מרוב ענותנותו ופרישותו אינו רוצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה, ינהוג מדת פרישותו לעצמו, אבל לא ניתן לכתוב בספר להורות בו לדורות הבאים, כי מצינו הרבה בתלמוד שחשו חכמים לתקנת עגונות והקילו מאד, כל שכן שלא יורה אדם להחמיר מדעתו אם לא שיביא ראיות ברורות מן התלמוד.