נטיית החופש, הטבעית כל־כך להרגש המזוכך של האנושיות, תגן תמיד על החופש היסודי, שהוא התפשטות הנפש וכוחותיה לאותם הצדדים שהיא נוטה, שוקקת ושואפת אליהם, מעצמוּת טבעה. נטיית החופש שקיימת בטבע האדם מניעה אותו להיות נאמן לטבעו העצמי. על כן אותה נטייה גם גורמת לכך שחינוך שאינו טוב, שאינו מכוון את האדם להיות נאמן לעצמיותו, אף אם יצליח במשך זמן מסוים להגיע להישגים – לא יחזיק מעמד. וכיון שהשאיפה לקרבת אלוהים היא מטבע הנפש האנושיות, האנושית, במרכזיותה, שוב לא יכלא רוח זה על־ידי כל קירות ברזל אשר יקיפוהו החשבונות הדמיוניים הרבים של האדם, בעל ההכרה המצומצמת בכללו. התפיסות המטריאליסטיות, קירות ברזל, ששוללות את מציאות הצד הרוחני באדם, הנשמה האלוהית, לא יוכלו לעמוד בפני הרוח. כמו גם להפך, אם יכניסו את התלמידים כולם למנזר ויחנכו אותם לחיי סיגופים ופרישות, רק מעטים יחזיקו מעמד; לרוב זה לא מתאים. גם אלו קירות ברזל שלא יעמדו לעד. האדם הוא תרכובת של חומר ורוח, ואי־אפשר ולא ראוי להתעלם מאחד מהם. כמו גם שאי־אפשר להתעלם מייחודו האישי, מצד אחד, ואף לא מזהותו הכללית, השתייכותו לעם או לחברה, מצד שני. כל אלו הן החשבונות הדמיוניים של הכרה מצומצמת, המנסה לכפות על האדם מסגרת שאינה הולמת את טבעו המורכב, והם יקרסו בשלב מסוים מול אותה שאיפה טבעית לקרבת־אלוהים.

הרב קוק מדגיש כאן את בסיסהּ העמוק של האמונה: עיקרהּ הוא דווקא השאיפה לקרבת־אלוהים, לא הציות. האדם הוא בעת ובעונה אחת, גם חלק מההוויה, אבל שאיפתו להבין את הכוליוּת, ולמעלה ממנה. זה הקושי שיש באדם וזו גם הברכה שיש באדם. הוא לא רק משתלב בהוויה כמו בעל־חיים מפותח, לפי צורכי קיומו, מאכלו ורבייתו וכו'; בגלל הנשמה שיש בו, "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), יש בו שאיפה אל מה שמעבר, אל מה שלא נודע. ושאיפה זו היא הביטוי האולטימטיבי של החופש. וכך האדם תופס את מושג האלוהות, שכשלעצמו איננו חלק מן המושגים המשרתים את האדם בהסתגלותו להוויה, אלא הוא מושג־על, טרנסצנדנטי בעצם עניינו. לפעמים מרוב בלבול מנסים להכניס אותו לתוך העולם, להעניק לו תכונות, כי קשה מאוד לעמוד במתח של הלא־ידוע, שאין לו דמות הגוף ולא אף תכונה אנושית. על כן מצד אחד צריך להילחם בנטייה זו שמגשימה ומצמצמת את האלוהות; ומצד שני צריך להילחם גם בנטייה להרחיק את מושג האלוהות מן המציאות, לומר כפי שאמר המדען לַפְּלָס – "אין לי צורך בהיפותזה זו".[322] בכך התפיסה היהודית מציבה בפני האדם את האתגרים שמצויים בתוכו: מה הוא בעיני עצמו, האם הוא מכיר את עצמו וממצה לגמרי את אישיותו ויכולותיו. ככל שהאדם גדל ומחכים, הוא יותר ויותר מגלה את עצמו, כל חייו. זהו תהליך בלתי נדלה של גילוי והתחדשות.

אמור מעתה, שחופש הרוח האנושי הוא התובע את הדקיון, הדין והצדק (בר"ר מה, ה), של שאיפת קרבת־אלוהים בכל צדדי החיים, שבכל עוז שכלולה היא רק היא הִנָּהּ רום פסגת האידאל הגדול של החירות, שטובי בני־אדם כל־כך נכספים אליו, והנשמה האנושית בכללה והחיים החברתיים לכל פרטי גוניהם הם כל־כך כמהים לו. רק במושג האלוהים האדם מזהה את החירות המוחלטת, שאין בה גבולות של זמן ומקום, יכולת ורצון. ולכזו חירות האדם שואף, כי הוא תמיד משיג אותה באופן חלקי בלבד, בהתאם למצבו ולכישרונו.

שני המושגים שהרב קוק מבליט כאן – הטבע והחופש, עומדים בניגוד גמור לתדמית הרגילה והמקובלת של הדת, ואף לניתוח של גדולי הפילוסופים – שהיא קבלת עול, כפייה חיצונית של מסגרת על האדם, שצריך להישמע ל'בעל הבית', אלוהים. יסודה של הדת זו התגלות שבאה מחוץ לאדם, בשונה מטבעו ונטייתו הטבעית או אף בניגוד אליהם. ממילא התגלות זו מגבילה את חופשו של האדם. כך נתפס הדבר אצל הוגי הנאורות הגדולים, החל מקאנט ואילך, שהדגישו את האוטונומיה האנושית, הטבעיוּת של האדם וחופשו, לעומת הדת שהיא הטרונומית, באה מן החוץ, וכולה ציוויים ודרישת ציות. ודאי יש ממד של קבלת עול במסגרת עבודת־אלוהים, אך שום התגלות לא הייתה יכולה להתקבל אצל האדם אלמלא שאיפת קרבת־אלוהים קדמה לה.[323] כך שההתגלות היא היענות לשאיפת האדם המרכזית ביותר. על כן היא משלימה אותו, והיא מאפשרת לו את החופש העמוק ביותר, לא רק להשתלב בטבע, לא רק להכיר את ההוויה שהוא חלק ממנה והוא חי בתוכה – אלא אף להתעלות מעבר לממד החיצוני שלה, לקרבת־אלוהים, שהיא גם דעת־אלוהים. ואין חופש גדול מזה. זוהי תוספת של ממד שלם בקיום האנושי, שעונה על השאיפה העמוקה והמרכזית ביותר של האדם.

האמונה, אם כן, צומחת באדם מתוך שאיפתו המרכזית ביותר. וכל סוג של התגלות, כל סוג של ברית ונבואה, הוא היענות לשאיפה זו. מכאן רק צריך לברר שזו תהיה היענות אמיתית ולא שקרית. הנוכלים כולם מצליחים דווקא במקום שבו יש צרכים אמיתיים. צריך לבדוק כל נביא ונבואה, תחושה של קרבת־אלוהים ותפיסת עולם, האם הם עומדים בביקורת, האם הם לא סותמים את הגולל על השאיפה לקרבת־אלוהים אלא מפתחים אותה, ולא רק מאשרים אותה. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מציב קריטריונים לבירור אמיתותה של התגלות (עי' כוזרי א, ד-כה), ובחז"ל אנו מוצאים קריטריונים נוספים שמעידים על אמיתותה של קרבת־אלוהים, כמו למשל: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו" (אבות ג, י), לצד קריטריונים נוספים שצריך לקחת בחשבון.

הציות, שגם הוא נדרש וקיים בעבודת־אלוהים, הוא כלי ושער לקרבת־אלוהים. לכלי זה יכולות להיות פרשנויות שונות, לא תמיד טובות. יש שרואים בו הנחיה "לְרַצּוֹת את המנהל הגדול" כדי שיאהב אותם. אך הציות צריך לנבוע מתוך ההכרה שהמצוות הן עצות טובות[324] כיצד להתנהל באופן המיטבי בעולם, לדעת מה טוב ומה רע. זו האמונה; לא עבודת־אלוהים שנעשית מתוך כפייה או רק ציפייה לשכר, אלא מתוך הכרה שיש מי שמְלווה את האדם, מייעץ ומשגיח עליו, ועל כן טוב לעשות את רצונו. הוא יביא אותנו למצב טוב יותר, כך שמידת החופש של כל אחד תגדל יותר ויותר. ממילא הציות מקבל משמעות אחרת, לא הכנעה וכפיפוּת בפני הצו האלוהי, אלא הצטרפות אליו, השתתפות במגמת ההטבה האלוהית.

על כן אם אדם מרגיש בעצמו שהאמונה מביאה אותו להיות באופן כללי רע לב, אכזרי, מדוכא או מושפל, סימן שמשהו לא טוב באמונה שלו. שהוא הבין לא נכון. על הפסוק: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו מג, כב) אומר המגיד מדובנה: "המשל בזה, לאחד בא מן הדרך ערב שבת עם חשיכה, ויהי הוא בא אל עירו, וירץ מהר לביתו, והחפצים הניח ביד הבעל־עגלה. ויבוא אל ביתו וימהר, וישלח נער אחד אל הבעל־עגלה להביא משם את אגודתו. הנער הלך והביא ונכנס אל היכל הסוחר, ויאמר, 'הנה הבאתי אגודתך' ובתוך הדברים הוא מקנח את פניו בכנף בגדו מזיעת אפו, ומדבר בקוצר רוח מאד. ויאמר אליו הסוחר, 'איה אגודתי אשר הבאת?' ויאמר, 'הנחתיו בחדר החיצון' ויאמר העשיר, 'מה שהבאת לא שלי הבאת, מי יודע של מי הוא', ויאמר הנער, 'לך נא ראה בחדר, ודאי שלך הוא' ויאמר 'אין לי מהצורך ללכת ולראות כי הלא עיני רואות בך הזוהמא הגדולה וזיעת אפיך, הלא אגודתי אגודה קטנה וקלה, אין בה במה להזיע" ('משלי יעקב' ניצבים, תיג; עי' לעיל עמ' 111).

מי שמזדהה עם התורה והמצוות ועם המגמה האלוהית, מרגיש טוב איתן. הקושי שיש בהן אינו גורם לסבל ולתחושת יגיעה. כמובן, לא עם כל פרט ופרט תמיד מרגישים הזדהות ושמחה, ובכל זאת צריך לקיים הכול, ישנה מסורת עתיקה שקיבלנו ועלינו לקיימה. אך העיקרון הוא חשוב. אם אדם מרגיש חוסר הזדהות וקריעה פנימית ביחס לתורה, עליו לבחון היטב אם הבין כראוי את עצמו ואת מושגי האמונה והתורה שהוא למד. אומן שעוסק ביצירה נפלאה ודאי עמל מאוד ומתייסר כדי שהיא תצא באופן הטוב ביותר, אך הוא גם נהנה מעמלו. כך צריכים להיות חיי האמונה – כיצירה שנעשית מתוך תחושת חירות, הטבה ותשוקה.[325]

השאיפה לקרבת־אלוהים, לחופש ושחרור משעבודים חיצוניים וחזרה אל העצמיוּת המקורית, כוללת־כול בתוכה. היא שִׂיאָהּ של החירות, ועל כן הנשמה האנושית בכללה והחיים החברתיים לכל פרטי גוניהם הם כל־כך כמהים לו. לאידאל של החירות, שזהה לקרבת־אלוהים, "עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם (בראשית מט, כו). כפי שאמר יעקב אבינו ליוסף בנו – שברכותיו אליו הן עד קצה גבול העולם, שכן נחלת יעקב היא בלי מצרים (רש"י שם). ועל כך דורש הרב קוק על־פי ספר הזוהר: עלמא דיובלא עלמא דחירו" (ע"פ זהר ח"ב כב, א). עולם היובל, עולם החירות. כאשר אומרת התורה בעניין עבד הנרצע: "וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות כא, ו), מבארים חז"ל שמשמעות הדברים היא רק עד לשנת היובל (קידושין טו, א). שנת היובל, בה מתבטלים מכל החובות, העבדים משתחררים מאדוניהם והנחלות חוזרות לבעליהן, מכוּנה עלמא דחירו – בה יש חירות מכל השעבודים, וכולם חוזרים לעצמיותם, לנחלתם ולאישיותם המקורית. כך היא שאיפת קרבת־אלוהים, נוגעת לכל תחומי החיים והנפש, משיבה אותם למקוריותם ומשחררת אותם משעבודים שונים.

ולפיכך הלא כל עבודת רוח האדם, תכליתה ונטייתה, היא להשלים את אותה הנטייה הכוללת־כול שבתוכו, המפעמת תמיד בקרבו ומרכזת את כל הֲוָיָתוֹ. מה שכולל־כול אינו משנה את משפטו בין רב למעט, בין גדול לקטן, חוקי ההוויה הכללית שווים הם בכל פרטיה; למשל: חוקי כוח המושך, כוח המשיכה, הגרביטציה, הנמצאים בכל גרגר חול, הינם עושים את פעולתם בכדורים היותר גדולים שבצבא השמים, הכוכבים, שנראים לנו בצורת כדור; חוקי החיים השולטים בחיות היציקה, המיקרובים, היצורים הזעירים שניתן לראות רק במיקרוסקופ, הם עצמם שולטים גם בחיים היותר מפותחים ומושלמים. כן גם נטיית קרבת־אלוהים, הכוללת את כל הנשמה האנושית, אחת היא בכל שינויי גילויֶיהָ, בחוק כללי שווה ובלתי מתחלף היא שולטת בנפש הילד הרך או האדם הפרא, שהיא מתגלית בהם בצורה גלומה וחלושה, מטושטשת ועכורה, ובנפש בחירי האנושיות, עד כדי "אור גוים וישועת אפסי ארץ".[326] ההבדל איננו עצמיי כי־אם דרגאי, הכל לפי מידת הכלי שהאור מתגלה על ידו. שאיפה זו לקרבת־אלוהים היא שאיפת כל השאיפות, והיא יסוד אוניברסלי הטבוע במציאות כולה. היא מתגלה ברמות שונות של בהירות ועוצמה, אך קיימת בכול. כשם שכוח המשיכה פועל באותה מידה בגרגר חול זעיר ובכוכב אדיר ממדים, כך גם שאיפה זו קיימת בכול, מהחיוּת הראשונית שביצורים הפשוטים ביותר ועד לתודעה המפותחת של האדם. ההבדל אינו במהות הכוח, אלא ביכולת שלנו להבחין בו ולהכירו. כשם שֶׁטִיפַּת מים, הנראית ריקה לעין בלתי מזוינת, מתגלה תחת עדשת המיקרוסקופ כעולם חי ורוחש – כך גם הביטויים הגולמיים והמטושטשים של שאיפת קרבת־אלוהים ממתינים לכלי ההסתכלות הנכון שיחשוף את עומקם. לפיכך, שאיפה זו שהיא במהותה השאיפה לחירות מוחלטת – נוגעת בכל תופעה ותופעה, בהתאם למדרגתה. האתגר האנושי הוא לפתח את הכלים הרגשיים, השכליים והרוחניים – כדי לדעת לזהות אותה בכל מקום, בין אם היא מתגלה בעוצמה ובין אם היא חבויה וסמויה מן העין.