כנראה בתוך השאלה על עניין המוסר בישראל, העיר השואל לרב קוק על מעשים שעשו גדולי האומה, שנראים לא מוסריים. על כך משיב לו הרב קוק: אין אנו אחראים על כל המעשים שעשו גדולי האומה. לפעמים הננו מוצאים, על־פי גדולי ישראל, הערות של מחאות על מעשים של רבים וגדולים מגדולי האומה: אבותיה, מלכיה, נביאה וכהניה. כפי שמפרט הרצי"ה קוק בהערתו על המכתב כאן: ביקורתם של חז"ל על חטא המרגלים (סוטה לה, א); על התנהלותו של יעקב אבינו בפני עשיו, שנהג לפניו בכניעה יתר על המידה (בר"ר עה); על התנהלותם של בני יעקב לאחר מותו, שלא אמרו אמת ליוסף (שם ק) ועוד.[299] וכבר העיר הרמב"ם בפרק ז' מ"שמונה פרקים", שאין מתנאי היותר שלם שבבני־אדם שלמות הגמורה בלא חסרון,[300] וישנם מעשים שנעשים על־פי גדולי גדולים שהם ראויים לביקורת, ונפוצים מאמרים כאלה בדברי חז"ל ובספרי הראשונים גלויים לכל דור. אכן, משיב הרב קוק, אנו מקובלים כבר מדברי חז"ל שגדולי האומה עשו מעשים הראויים לביקורת, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). אך יחד עם זאת שאנו מכירים בחטאיהם של גדולי האומה, אבל לא בשביל המעשים הבודדים, – שלפעמים יעברו על המדה בשביל האידאל הכללי, כמו שאין אדם שלא יחטא מעט נגד שמירת בריאותו דווקא על־ידי הפעולות עצמן המכוונות רק לזה, – תְּרוּפֶּה כללותו של האידאל המקיף את הנשמה כולה, – כשם שלעיתים למען שמירה על בריאותו אדם בטעות עושה גם דברים שמזיקים לבריאות – כמו הימנעות מוגזמת מאכילה, פעילות גופנית מאומצת מדי או הימנעות ממרכיב תזונתי חשוב, דווקא מפני שהוא נחוש לשמור על הבריאות; כך גם לעיתים הסיבה לחטאים היא עצמהפף. המטרה הגדולה והטובה של תיקון עולם. חטא כזה ממילא מקבל משמעות אחרת לגמרי: הוא אמצעי לא ראוי, עבור מטרה ראויה. ועל כן גם ביקורת נוקבת כלפי החוטא איננה מבטלת את ערכו הכללי של האדם הגדול שהינו.
וצריך לשום לב שישנן תכונות רבות, שהשאירה תורה, בשביל המטרה הכללית, ללכת עם האומה לאיטהּ, "וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָי" (הושע יא, ג, ושם: "זְרוֹעֹתָיו"). כביחיד כן באומה בכללה, לפעמים לא דברה תורה אלא כנגד יצר־הרע (קידושין כא, ב). התורה וחז"ל בוחרים לספר על חטאיהם ושגיאותיהם של גדולי האומה כדי ללמדנו שהתפתחותה של האומה היא תהליך הדרגתי, המתקדם לאיטו, תוך למידה והתנסות. ההתבוננות בהיסטוריה מלמדת אותנו שהאומה נבנית מתוך ההתמודדות עם האתגרים – הן של יחידים והן של הכלל. תהליך זה אינו מתרחש במהירות ובשלמות מוחלטת. התורה איננה דורשת שכל העם יהפוך לצדיקים בּין רגע, אלא היא מנחה את ההתקדמות בשלבים, בהרגל והתנסות הדרגתית. גדולי האומה עצמם, על אף מעלותיהם, היו מושפעים מן התקופה בה חיו, ולעיתים גם טעו בשיקול הדעת. כך למשל, ניתן לראות את שלמה המלך, החכם באדם, שמכיוון שסמך על עצמו וחשב שיוכל לעמוד בניסיון, נשא נשים נכריות שהטו את לבבו.[301] כיצד ייתכן שבונה בית־המקדש, שמלכותו מכוּנה "סיהרא באשלמותא" (זהר ח"א קנ, א) – לבנה במילוּאה – שלמות נפלאה, חי לצד פולחנים אליליים? קשה לנו לתאר זאת, אך בתקופתו הייתה עבודה־זרה נפוצה בכל העולם, והשפעתה חלחלה גם למלכותו. הסתבר שגם שלמה לא היה חסין לחלוטין. תופעה זו אינה מוגבלת ליחידים בלבד. כעם, ישראל חוו נפילות לאומיות רבות: חורבן בית־המקדש הראשון והשני, פילוג הממלכה, עבודה־זרה בציבורים גדולים, ואף הישארות בגלות במקום לחזור לארץ־ישראל. כל אלה הם חלק מהתהליך ההיסטורי של התמודדות, נפילה ולמידה. אין ביטוח מוחלט מפני היצר הרע – לא ליחידים, ולא לכלל האומה. אף אם מדובר באדם גדול, נביא, מלך או כהן – כולם עלולים לטעות. דווקא ההכרה בכך מאפשרת לנו ללמוד, להתחזק ולהמשיך בתהליך ההבשלה, מתוך אמונה כי למרות הנפילות, עם־ישראל הולך ומתעלה לאורך הדורות.
ואין התכונה הכללית, המהות האמיתית והכוללת של עם־ישראל, מתבקשת באותם הצעדים הפרטיים של האומה וגדוליה כי־אם בכלל הגדול המקיף את הראשית ואת האחרית, את מקור ראש הגזע הלאומי, תכונת האב הראשון, ותאור האחרית של אורו של משיח. אין לבחון את עם־ישראל רק דרך הפרטים השליליים, כמו ספר קטגוריה עב כרס. עלינו להבין את התכונה הכללית, שאינה נמדדת בצעדים הפרטיים של האומה ואף לא של גדוליה, אלא בַּכּלל הגדול המקיף את המהלך השלם – מהראשית, אברהם אבינו והחזון הגדול שנאמר לו: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג), ועד האחרית, ימות המשיח. וכל מה שבינתיים הכל רצוף, מתווסף, אל הכלל הגדול של ראש וסוף. כל תולדות ישראל מתחברות אל הכלל הגדול ומהן אנו למדים מוסר ותבונה, חכמה ודעת־אלוהים. כל הכישלונות והטעויות שצורמים לנו אינם הקובעים, כי הם דבר שבשגרה באנושות. הם אינם מצטברים לכדי עיקר התיאור של מהלך העם, מיציאתו של אברהם מאור כשדים ועד תקוות אחרית הימים. ויתר על כן, הם חלק מהאמצעים, אולי הקשים לעיכול, אך ההכרחיים, לתיקון ושיפור עצמנו לקראת אחרית הימים.
אלה שלושת העקרונות שמציג כאן הרב קוק לפני הנמען, והם מצטרפים זה לזה: ראשית, מותר לבקר, כפי שעשו חז"ל, בכבוד ובזהירות; שנית, לאחר הביקורת יש לבחון את כלל האישיות וענייניה, גם את הסיבות לחטאים; ושלישית, כל זה הוא חלק ממהלך האומה הכללי, מראשיתה ועד אחריתה, לטובת העולם על פי המגמה האלוהית.
יש להוסיף, כי אחד המאפיינים הבולטים של אומה גדולה הוא רמת הדרישות שהיא מציבה לעצמה. הביקורת העצמית, החיטוט המתמיד בנפש הלאומית, ההתמודדות הבלתי פוסקת עם שאלות מוסריות – כל אלה מעידים לא על חולשה, אלא דווקא על עוצמה. בניגוד לאומות אחרות, שאינן מרבות לעסוק בביקורת עצמית, גם כאשר הן אחראיות לזוועות היסטוריות אדירות, הרי שהשאיפה המתמדת לתיקון עצמי היא עדות לכך שהאומה רואה את עצמה נושאת ייעוד מוסרי גבוה יותר.
עמים שביצעו מעשי דיכוי, כיבוש, רצח וניצול לאורך מאות שנים, אינם חשים צורך עמוק לערוך חשבון נפש. האימפריה הבריטית, ששלטה בהודו במשך כמאתיים שנה תוך ניצול משאבי הארץ ותושביה, אינה חשה יגון לאומי עמוק על העבר הקולוניאליסטי שלה. וכך גם צרפת והולנד אינן עוסקות במסכת מתמשכת של חרטה על הקולוניאליזם האכזרי שלהן באלג'יריה ובאינדונזיה. אפילו גרמניה, המהווה מקרה ייחודי של מדינה שביצעה חשבון נפש לאחר מלחמת העולם השנייה, עשתה זאת בשל חריגותם של פשעיה בקנה מידה היסטורי. אולם מדינות אחרות, כמו אוקראינה למשל, אינן עוסקות בזוועות שהתרחשו בהן כלפי יהודים – להיפך, הן מנציחות בגאווה את חמלניצקי ואחרים, שהובילו מעשי טבח.
אנו מציבים לעצמנו רף גבוה הרבה יותר. אפילו כשמדובר במעשים שאינם מתקרבים לאכזריותן של אומות אחרות, אנו תוהים כיצד ייתכן שהפרנו עקרונות מוסריים. ההשוואה איננה לאחרים, אלא לאידאל. ולכן, כאשר התנהגותנו סוטה מן האידיאל, ולו במעט, התחושה היא של כישלון עמוק. דווקא משום שאנו מצפים ליותר, גם נפילות קלות מקבלות משקל כבד. העיסוק המתמיד במוסר, לעיתים אפילו באובססיביות, הוא עדות למעמד הייחודי של אומה החיה על פי אידאל. אם לא הייתה האומה רואה עצמה נושאת חזון מוסרי, לא היה נדרש ממנה חשבון נפש כה מתמיד ומעמיק.
