הנבואה, הצופה ברוח אלוהים חיים אל נשמת גוי ואדם, העידה על גזע עמלק, שניגודו לאור ישראל הוא ניגוד עצמי, שתרופה אין לו כי־אם מְחוֹת זכרו, כדי ליישר את הדרך של התולדה הישראלית מאבן המכשול היותר גדול. "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א' טז, ז). כל שיקול הדעת של שופט בשר ודם, יהיה החכם הגדול ביותר, אינו יכול לפרוץ את גבולות ההכרה ולהכריע מעבר למה שהראיות הברורות מעידות. ואילו לנביא יש ראייה מעֵין אלוהית, בהשראת השכינה שעליו הוא רואה ללבב, את עומקם ומהותם של הדברים. כך ביחס לזרע עמלק: החכמה יכולה לבחון את יחסי הכוחות עם עמלק ולראות מתי וכיצד כדאי לפתוח במלחמה מולו, ואולי עדיף שכלל לא. ואילו הנבואה מזהה את המכשול המהותי שקיים ביחס לעמלק, שאי־אפשר להסתדר איתו בעולם, וכל עוד בשם 'עמלק' יכונה, אין אפשרות אחרת אלא למחותו. עמלק הפר בזדון את כל גדרי המוסר הבסיסיים, כאשר תקף ללא כל סיבה את העם שיצא זה עתה מעבודת פרך במצרים בדרכו אל ארצו, וזינב דווקא אחר החלשים שבקצה המחנה. על כן לגביו נאמרה מצווה מיוחדת, שלא נאמרה לגבי עם אחר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כה, יז-יט). אמנם, כפי שמצטט הרב קוק בהמשך המכתב: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני־ברק" (גיטין נז, ב) – שכן קיימות אפשרויות שונות למחיית עמלק. אם עמלק מחליט לקבל עליו לקיים שבע מצוות בני־נוח, הרי שנמחה ממנו שם עמלק ואין להורגו. כמו כן, יש אומרים שעמלק יכול אף להתגייר, ואף לדעת הסוברים שאין לגיירו, אם התגייר מפני שלא ידעו שהוא מזרע עמלק, גיורו תקף. כיום איננו יודעים מי הם זרע עמלק, שכן הוא נטמע בין האומות, וממילא נמחה ואבד זכרו (עי' פנה"ל 'זמנים' יד, יא).
ודרך אגב, מציין הרב קוק – זאת הנבואה בעצמה היא הצופייה הליכות האדם אל אושר השלום ועדנת האהבה היותר בהירה, שמבשרת את אחרית הימים והשלום הכולל בין העמים, ואולי אף יותר מכך, כפי שמתאר ישעיהו הנביא: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (ישעיהו יא, ו) – בין אם כוונת הנביא היא לפשט הדברים, של שינוי טבעם של בעלי־החיים הטורפים (רמב"ן ויקרא כו, ו), ובין אם מדובר במשל ליחסי השלום שבין העמים השונים (רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"א). בתקופה נפלאה זו, כשיבוא יום והאנושיות לא תמצא לה כל צורך בשום מפעל של שנאה, אז, בניגוד לימינו, שאיננו יודעים מיהו עמלק, אך יכול להיות שהוא קיים אי־שם – בטוחים אנו שאז זכר עמלק כבר כלה ואינו. כיום, כדי להבחין כראוי בין טוב לרע נדרשת גם שנאת הרע ונכונות לאכזריות כלפיו. אולם יבוא זמן ומצב כזה באנושות, שגם בזה לא יהיה צורך – מכיוון שלא יהיה כל רע בעולם. זהו עיקר הנבואה, החזון הגדול של ישראל, שאינו רדיפה אחרי עמלק והרשעים להורגם לטובת האנושות, אלא שינוי מהותי של פני העולם ופני האנושות.
כנראה השואל תמה גם על המצווה להילחם בשבעת העמים שחיו בארץ־ישראל בתקופת כיבוש יהושע, ועל כן מוסיף הרב קוק: ושבע האומות, שרק מפני אותו השריד אשר נואלנו להותיר מהן גרמנו לנו כל אותן הצרות, בימי השופטים ובימי המלוכה; בהשפעת הפולחנים האליליים של עמי כנען הסמוכים, שלא נכנעו לגמרי לשבטי ישראל ולממלכתו, ודאי לא מבחינה תרבותית. הצרות החומריות, כל המלחמות הגדולות והקטנות שהיו עמהן, והרוחניות, הימשכותם של בני־ישראל אחר עבודה־זרה וקלקוליה, כפי שרואים בתוכחות הנביאים במשך מאות שנים. ולמדנו לעשות את כל תועבותיהן: שרפת בנים ובנות באש וכל תועבות האמורי, אשר היום, אחרי אשר היד האלוהית הפיצה את ענני מאפליה אלה לכל עבר, לא נוכל גם לצייר את עומק הרשעה שהיה מאוחד כבר עם כל תכונת נפשן. רק בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו כמה פעמים שרידים של גולגולות אדם רבות, שמעידים על טבח המוני במסגרת הפולחנים המתועבים של אותן תרבויות קדומות. כך אנו יכולים רק לתאר בקווים כלליים את עומק הרשעה שהיה באותן תרבויות. המושג 'גיהנום', בו משתמשים גם בנצרות ובאסלאם, היה מקום של שריפת ילדים למֹלֶך (ירמיהו ז, לא), שנתפס כדבר הנורא, הזוועתי והמבחיל ביותר עלי אדמות. וכעת – אתה יקירי שואל: למה התייחסנו אליהן באכזריות? לא נוכל לצייר, כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו, כמו שלא נוכל לצייר כמה רע ונתעב היה לולא ההארה הטהורה של אור ד' ודרכיו, אשר הארנו עליו במהלכנו ההיסתורי? שני דברים חשובים עשינו במלחמותינו: לא רק שהסרנו את הרע, גם הרבינו את האור והטוב. מלבד הפולחן האלילי, נאסרו גם דברים אחרים שמוציאים את האדם מן התפיסה הריאלית של העולם – כמו האוב והידעוני (ויקרא יט, לא ועוד), פנייה אל מקורות מָאגִיִים של ידע וכוח. אף אם לא הייתה כרוכה בהם אכזריות נוראה, וגם אם הייתה בהם תועלת מסוימת – שכן אינם דרך לבניין החיים, לתיקון העולם. התורה מורה לאדם להעמיק במצפונו, בשכלול שכלו וכוחותיו. זהו עניינו של הצד הרוחני במציאות, לא מאגיה חסרת משמעות הגיונית, מוצלחת ככל שתהיה; אלא חיבור לחיים הרגילים, הפרטיים והכלליים, ותיקונם בדרך הטבע מתוך השראה של חכמה ומוסריות. כיום רואים יותר ויותר נהייה לאותם סוגים של תקשור עם רוחות ומתים, פנייה לכוחות מיסטיים ולא רציונליים; ניתן לראות בכך הכנה להתחדשות הנבואה, שגם היא אינה נובעת רק מעיון רציונלי במציאות, אך צריך להיזהר שלא לסטות מהדרכת התורה לתקן את העולם בדרך השכל והמוסר.
הנצרות חפצה באמת למחוק את מידת השנאה, הממוסכת בתוך הארג של האור האלוהי אשר לישראל. הרב קוק מצביע על הכוונה הטובה שיש בבסיס הופעת הנצרות, כוונה שנובעת מרוח ישראל ומרוח הנבואה. מבחינה זו אפשר לומר שהנצרות היא בהחלט תוצר של היהדות – לא רק מבחינה עובדתית היסטורית, אלא גם מבחינה רוחנית ערכית. יש מידה של שנאה בתורת ישראל: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא" (תהלים קלט, כא). הנביאים אומרים שיבואו ימים ובהם לא יהיה רע, לא יהיה את מי לשנוא – ואת זה רצתה הנצרות. להגיע למצב שאין בו כל שנאה. אלא שישנה דרך כיצד להגיע לאותו עתיד מאושר, והנצרות החליטה לעשות זאת בדרכה שלה, לומר שאפשר כבר היום לוותר על השנאה. וכמו רופא שמגיע אליו חולה, ובמקום לאבחן את החולה ולתת לו טיפול מכאיב ותרופות מרות, הרופא פשוט מכריז שהחולה כבר לא חולה. כמובן שזהו רופא מרושע. אבל הלא ידענו, כי יותר מכל מערכה של שנאה, מידה של שנאה; בתורת ישראל יש גדרים לשנאה, כלפי מי היא מופנית וכיצד לממשהּ; ואילו הנצרות שפכה היא דמים והרבתה משטמה בגלל מחיקת השנאה. באופן אבסורדי. וכמו הרופא שבמקום לרפא את החולה ממחלתו גורם לחולה שהמחלה תגבר עליו והוא ימות. ההטפה הנוצרית לעמים שלא רצו לקבל אותה, הייתה שהנצרות היא דת של אהבה, מחיקת כל שנאה – ואם עמדו בסירובם בכל זאת לקבלהּ, הם נטבחו, נשדדו ונאנסו. בשם האהבה נעשו זוועות מחרידות של שנאה. מחיקת גדרי השנאה לא מחקה את השנאה, אלא השאירה שנאה בלי גדרים. ממילא מובן מדוע תולדות הנצרות והפצתה מלאות במלחמות ופשעים איומים, עינויים ואכזריות.
ולא עוד אלא שבקפיצתה למהר את הקץ של מחיקת השנאה אל הרשעה ונושאיה לפני זמנה, לפני שהבשילה התודעה והתרבות, לפני שנעשו אותם הצעדים ההדרגתיים של השכלה, חינוך ומוסר, כל זמן שלא כלה עדיין המוץ, הפסולת של התבואה – כלומר, כל עוד הרוע שצריך לשנוא עדיין קיים בעולם. בקפיצת הנצרות לטעון שכבר אין צורך בשנאה, נתקה בזה את אור האמונה האלוהית מכל סדרי החיים החברתיים, כך שהחברה עדיין התנהלה במלוא אכזריותה. התפיסה הנוצרית הייתה שאין לאנשי הדת עניין במעשיהם של המלכים, גם אם המלכים עושים עוולות ופשעים. זאת, על־פי אמירה מן הברית החדשה, שאולי הוּצְאה מהקשרה: "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים" ('הבשורה על־פי מתי' כב, 21). והעמים החוסים בצילה הוכרחו להתגדר בתכונות אליליות במערכי לבם ובדרכי חייהם הכלליים. כך שבפועל, למרות ההצהרות התאולוגיות והפולחן הנוצרי, האלילות נותרה באורחות החיים השונים. בתוך כך אמנם התרחש גם תהליך הדרגתי של תירבוּת, חינוך והשפעה של מונותאיזם מסוים, אבל זה קרה מעצמו. הנצרות הממוסדת הושפעה מאוד מהחברה האלילית, והייתה מושחתת גם היא.
