הרב קוק מתמודד עם שאלה שהיא פילוסופית, מציאותית וגם תאולוגית כאחת: האם יש 'דילוגים' בהיסטוריה, בתרבות, במציאות הטבעית; או שהכול מתרחש אך ורק בשרשרת מהודקת של סיבות ותוצאות מדודות. רבים מהוגי הדעות סברו שאין כל דילוג בתולדות המציאות, הכול מתקדם שלב אחר שלב, כאשר רואים בבירור כיצד כל צעד נובע מן הצעד שקדם לו. אולם הרב קוק סובר שאין זה כך. ודאי בענייני הרוח – תפיסות עולם לא מתפתחות באופן איטי, של תוספת קטנה כל פעם על מה שהיה לפניה. אנו רואים שבעולם הרוח יש מהפכות מן היסוד, בתחום המוסר, בתחום האונטולוגיה ובתחומים אחרים. כך גם בהתפתחות הדתות. אין בהן הוספה מעטה או הפחתה ושיוף קל. כך הוא ודאי המונותאיזם הישראלי, שהוא 'דילוג' עצום לעומת התפיסות הקודמות לו. וכך גם מתרחשות לא פעם מהפכות חברתיות, שממוטטות סדרי עולם שלמים בבת־אחת – כמו למשל מהפכת אוקטובר בשנת ה'תרע"ח (1917) באימפריה הרוסית, שבה תוך מספר ימים השתלטו הבולשביקים על השלטון והקימו רפובליקה סובייטית. אמנם, גם בתהליכי 'דילוג' לעיתים אפשר להבחין בתהליכים פנימיים של התפתחות מסוימת; הרב קוק לא שולל מציאות של התפתחות, אך מציין כי ישנו גם 'דילוג'.

ודווקא בשעה שהאנושיות לכל־הפחות חושבת שההתפתחות האיטית, מעומק תהום של תהו ובהו, עד רוממות מעלת עליוניות היצירה היותר עליונה ורוממה, היא שלשלת ארוכה מאוד מאוד במציאות, כאשר מתבססת התפיסה האבולוציונית[277] הרואה במציאות יציאה הדרגתית ממצב שפל וחייתי אל מצב אנושי ומרומם יותר, דווקא אז בוקע ויוצא האור היותר בהיר של תביעות אידאליות, המקיפות לא רק את ההווה כי־אם גם את העתיד היותר מרומם ויותר נאור. תפיסה זו של התפתחות מתמדת, בניגוד להנחה שהאדם ויצריו קבועים, מאפשרת לחזות מציאות טובה יותר באופן ניכר מן המצוי בהווה, ולשאוף לצדק, יושר ורוממות האדם מעל ומעבר למגבלות ותנאי הקיום שיש לו כיום. וכיוון שהמגמות הגדולות, הבאות מתוך הסקירה של ההתרוממות משפלות העבר, המאשרות, נותנות אישור ותוקף, תקופות גדולות אל העתיד הגדול, זוכות להיעשות יסוד החיים, כיוון שהתפיסה ההיסטורית האבולוציונית מוכיחה שהיו תקופות גדולות בעבר, ומכך ניתן לקוות שיהיו גם בעתיד, אז רק למשוגע יוכל להיחשב האיש אשר יציב גבולים, לאמר: רק בצעדים מדודים כאלה, שבאו לפנינו בחזיון של הרגלנו הקטן, ההרגל לקַטנוּת, מגיעות הנן המגמות הנצחיות לתכליתן. ומחשבה זו, שיש להמשיך רק בצעדים קטנים, אינה הכרחית כלל בשעה שאנו רואים את העושר והגבורה, ההוד והתפארת במציאות, בכל עבר ופינה, בגילויים מדעיים, באמנות ובשאיפות לצדק, ומדוע אם כן, להגביל את השאיפות ולומר לאדם להסתפק במועט, בתנאי קיום בסיסיים? אדרבה, ישיב הרוח הגדול אשר לאדם המלא עוז חופש, אנחנו לא נרושש את ציורנו, את ציור הגדוּלה, ואת הכרתנו לא נגיש לנחושתיים. אין לסרס את השאיפות והרצונות. אין להיות כבולים רק ליכולת המוכרת, שכן ייתכן וישנן דרכים גדולות יותר להשגת המטרות. ביטוי זה מהדהד את הוויכוחים הפנימיים בתנועה הציונית: מצד אחד עמדה 'הציונות המעשית', שדגלה בפעולה הדרגתית של רכישת קרקעות והקמת יישובים ("עוד דונם ועוד עז"); ומצד שני עמדה 'הציונות המדינית' של הרצל, ששאפה להישג פוליטי מיידי – הכרה בינלאומית ('צ'רטר') בזכות היהודים להקים מדינה.

עינינו רואות כי הכל הוא גדול לאין תכלית, חוק ההתפתחות גדול לאין שיעור וקץ וכוח מדלג גדול לאין קץ. אין להציב גבול להתפתחות, ובוודאי שלא ליכולת לדלג ולחולל מהפכות במדע ובחברה, כל אחד התגלה לפי צרכו להשלמת החוג המתגלה, והמגמות והאידאלים האלוהיים המה נפעלים מכל המצוי, אי־אפשר לשער באופן מלא מהו הפוטנציאל הגלום במציאות, ומה שנראה כבלתי אפשרי עשוי להתגלות כאפשרי, מכל דבר לפי הצורך היותר מלא והיותר שלם, ואין שום מעצור לא לדרך ההתפתחות ולא לדרך הדליגה, שאנו חשים את האחרונה, את הדליגה, ביותר במרחב הרוח, בשינויי מושגים, ובסדרי החיים, גם אם שינויים אלה אינם משפיעים מיד על המציאות החיצונית, הם כבר יוצרים מציאות גדולה יותר בתודעתנו. הדבר נכון בפרט בזמנים של תסיסה והרת עולם. זמנים כמו אלו, בהם מושגי יסוד בתחום החומר, הרוח, החברה והמוסר משתנים באופן עקרוני. בזמנים כאלה, אין להישאר מאחור עם תביעות קטנות; נדרשת גדלות מוחין. אמנם, יש אמת בתביעה להתקדמות הדרגתית ואיטית. אכן, "גאולתן של ישראל בתחילה קמעא קמעא" (ירושלמי ברכות פ"א, ה"א); אך זה מצד המציאות האובייקטיבית, שלא תמיד נענית לנו כרצוננו. אך מבחינת השאיפה, עלינו לרצות לפעול ולתקן הכול, כמה שאפשר. להיות רבולוציוניים במחשבה, גם אם רק אבולוציוניים במעשה.

אפשר לראות בכך גם התייחסות לשאלת 'החולייה החסרה' בדיונים על האבולוציה, שאלה העוסקת בחיפוש שלבי ביניים בין קופי האדם הקדומים לבין האדם המוכר לנו. לא הצליחו למצוא יצור ביניים, בין קוף לבין אדם. לפי שיטתו של הרב קוק אין בכך שאלה – מדובר ב'דילוג' מעל עולם החי. האדם הוא אינו בעל־חיים מפותח יותר, אלא שונה במהותו מבעלי־החיים, אפילו הקרובים לו ביותר מבחינת המבנה הגופני והגנטי. אפשר לראות זאת גם במעברים קדומים יותר, כמו המעבר בין זוחלים ליונקים. זהו מעבר עצום, הארגון הפיזיולוגי כולו הוא אחר. ושני סוגי היצורים, הזוחלים והיונקים, קיימים במקביל, ללא יצורי ביניים שיהוו את ההתפתחות ביניהם.