זהו ההיבט השלישי של המושג האלוהי. האדם משווה את מה שיש בו אל מה שהחזיון שופע עליו, ואז מגיע לשתי מסקנות: האחת, מה שיש בו הוא כאין וכאפס לעומת מה שיש בחזיון, וכך הקשר לאלוהים ממלא את האדם בענווה; המסקנה השנייה של השוואה זו, היא שכל הנקודות הטובות שיש בו יכולות לגדול ולהתעצם אם יתקרב למקור האלוהי. הענווה מרוממת את האדם ומגדלת אותו.[165] כך הקשר למקור האלוהי מעורר באדם את עומק נקודת חפץ החיים עצמו. זהו לא רק הרצון לחיות, אלא גם הרצון ליצור חיים, לברוא. לבנות עתיד גדול יותר לאור המושג האלוהי, שבו הנוכחות האלוהית תהיה יותר גלויה ומשפיעה בחיים. כל עוד אדם נתון למסגרות מגבילות, יכולה להיות מאיסה בחיים, שכן הם מוגבלים ומצומצמים. האדם נוטה להסתפק בצרכיו החיוניים ובהנאות חולפות, וכך לנסות לעבור את שנותיו בעולם הזה בכמה שפחות סבל. ואילו הקשר לאלוהים מראה לאדם דרך לאינסופיות, להתעלוּת מעל גבולות העולם ובכך להכרה בערכו של עצם הקיום בכללו, במשמעותם וטעמם של החיים. על כן לעומת שני התנאים הראשונים, בהם האדם עדיין רק מקבל מן המקור האלוהי הנשגב, בתנאי השלישי נוסף ממד של שותפות, רצון להצטרף לאלוהים ביצירת החיים והאדרתם, "אי בעו צדיקי ברו עלמא" (סנהדרין סה, ב) – אם רוצים צדיקים, בוראים עולם.