בהיבט זה האדם מגיע להכרה שלא רק שאותו חזיון הנעלה הוא אינסופי ומקביל לכל הטוב שבאדם, אלא שגם כל הטוב שכבר יש בו מאז שהוא מכיר את עצמו – מקורו באותו חזיון נעלה. הקשר לאלוהים מגלה לאדם את מקורו העצמי ומקור כל מכלול אישיותו. אז התשוקה לאותו יחס וקשר עם אלוהים, שהוזכרה כבר בתנאים השני והשלישי, תתגבר עד כדי קביעות של אותו הקשר במכלול האישיות, שלא תהיה כל נפרדוּת ממנו באף צד מצדי חייו של האדם.[166]
ניתן לראות בכך היבט נוסף של מתן תורה והקשר לאלוהים: גילוי דבר אלוהים שמתחיל באזכור יציאת מצרים שהייתה בסמוך לו, הולך מן ההווה חזרה אל האבות שחיו לפני הירידה למצרים והשעבוד, ועד לבריאת העולם, דרך כל המאורעות שהיו בתולדות ישראל. האדם מבין לא רק מה עליו לעשות בנקודת זמן מסוימת ומכיר תודה על ההצלה מן השעבוד, הכלכלה במדבר, נתינת מסגרת מוסרית כללית וקיום ההבטחה לאבות; אלא גם מהיכן הוא בא וכיצד חייו בעבר, בהווה ובעתיד משתלבים במהלך הכללי של ההיסטוריה כמגמה אלוהית אחת גדולה. זהו השלב הרביעי והאחרון בפירוט ההשפעות של המושג האלוהי על הנפש: הכללת נפש האדם וההוויה על כל פרטיהן המרובים במקור האלוהי הנשגב, שכולם באים מאוצר החיים של אותו החזיון, כך שהכל קשור זה בזה. וככל שהקשר לאלוהים מעמיק, כך אותו אוצר חיים בלתי נדלה הולך ונחשף.
ניתן להציג ארבעה תנאים אלה, שהם שלבים בהתפתחות דעת־אלוהים שבאדם, כארבעה סוגים של טיפוסים:
האדם הפשוט מכיר בכך שישנו מקור אלוהי אינסופי לקיום, ועל כן נוצרת בו תנועה של שאיפה מתמדת של שכלול, אל מול האינסופיות האלוהית.
האדם המפותח יותר בדעת־אלוהים, הוא כבר 'ירא שמיים' – הוא מתייחס לאלוהים בכל רובד מחייו, ואישיותו מתפתחת בכל הרבדים.
האדם המפותח עוד יותר הוא כבר אוהב אלוהים; הוא שואף ומשתוקק לקרבת־אלוהים, שאותו הוא מגלה בכל הטוב שיש בו, ועל כן רוצה להצטרף למגמה האלוהית ביצירת חיים מוארים יותר.
האדם המפותח ביותר בדעת־אלוהים שלו, הוא הצדיק העליון, שהוא כה גדול בקרבת־אלוהים, עד שהוא מכיר וחווה כיצד אין מציאות בחייו שאינה גילוי אלוהי, גדולה או קטנה, נעלה או שפלה. זהו מקומו של הצדיק העליון. נדרשת ביקורת עצמית בדבר זה: אין לנסות ולקפוץ מדרגות, לחשוב שאנו כבר בדרגה העליונה של דעת־אלוהים.
