ההיבט השני של המושג האלוהי: ואם יהיה החזיון ההוא נושא כזה, שבכל נקודה שתתגלה ממנו ברגש ובמחשבה, תהיה מַקְבֶּלֶת אל כל טוב ונועם שבאדם, אז ודאי יועיל לו שיחשוב על אותו החזיון – על אלוהים וקרבתו. באדם יש רגשות ומחשבות, מידות טובות ושאיפות, שהעיסוק במושג האלוהי מזכיר לו אותם וממקד אותו בהם. אדם רוצה בקרבת־אלוהים, כאשר המושג האלוהי שבהכרתו מקביל אל כל טוב שיש בו, אל כל דבר שהוא ראוי מצד עצמו, ונועם, דבר שיש בו גם נעימוּת עבור האדם; ישנם גם דברים טובים שאינם נעימים, ולהפך. אל כל הוד ותפארת שבאדם, תחושות הערך העצמי והכבוד הפנימי שאדם חש בעצמו. אלו הן תחושות חשובות שאינן גאווה, אלא חוסן נפשי מתוך הכרה עצמית, הגורם לתחושות אחריות ושאיפה להתפתחות ותיקון. אל כל חסד וגבורה, להיות נדיב ורחמן, מיטיב ואוהב, מצד אחד, ומצד שני לא להיות כאסקופה הנדרסת, רכרוכי וחסר עמוד שדרה, אלא כגיבור הכובש את יצרו ומושיע את זולתו. אל כל שֶׂכֶל ואורה, מסקנות המאמץ האינטלקטואלי, שיוצרות הארה בחיי האדם. אל כל מה שהוא טוב והוא נִשָׂא, שמנשא את האדם, ובכך טובו – שהוא מיטיב ומעצים את המציאות, הנמצא בנפש ההוגה והחושב, כל אלה נמצאים כבר בנפש, והמחשבה על דבר המושג האלוהי מעצימה אותם – אז ממילא תצא התאמצות טבעית, לא מאמץ שנובע מחוסר ברירה ותחושת שעבוד בגלל פחד ואילוצים שנובעים מחולשת האדם, אלא מהצד היותר עליון שבתשוקות הנפש, לסלול מסילות, למצוא דרכים איך להגדיל, בכמות ובאיכות, ולהתמיד, כאש התמיד, בדבקות של בעֵרת התשוקה, את היחשׂ שבין המחשבה והרגש אל אותו החזיון, משום שתאריו הם כל־כך מקבילים אל הצד העליון והיותר טוב שבקרבו.[163]

אם כן, ההבדל בין התנאי הראשון לתנאי השני בשאלת חשיבות המחשבה על המושג האלוהי, הוא שבעוד בתנאי הראשון מודגשת האינסופיות שבמושג האלוהים, שיוצרת באדם שאיפה מתמדת להתעלות; הרי שבתנאי השני מודגשת ההתפתחות המוסרית דווקא, שנוצרת בעקבות המחשבה על המושג האלוהי, שֶׁבְּשֶׁלָּהּ אדם רוצה לגלות את נוכחותו באופן מתמיד בכל ממד ועניין בחייו.

בדברים אלה הרב קוק מתמודד בהבלעה עם תפיסה שהתפתחה בתקופת משבר החילון: הוגי דעות חשובים, לא רק יהודים חילוניים, הציגו את הדת והאמונה כעניין נלעג, ואף מזיק ומסוכן. הדת גרמה למלחמות, קנאוּת, אינקוויזיציה. אין בה שום צורך, אלא הפסד בלבד. האדם המאמין הוצג כגמד מטומטם, אכזרי כלפי עצמו וכלפי סביבתו. מסקנה רווחת הייתה כי מכיוון שזה המצב, עדיף לחיות בלי האמונה. בניגוד לכך מדגיש כאן הרב קוק, כי מושגי האלוהות והאמונה יוצרים בנפש האדם רוממות מוסרית, פיתוח ותיקון.[164] הנבואה, הגאולה והתחייה אלה רעיונות יסוד במורשת היהודית. באופן אינטואיטיבי, אנשים תופסים את היהדות והאמונה כמכלול של איסורים וחיובים שמעיקים על החיים, אך זו תמונה לא נכונה של היהדות. האיסורים והחיובים נועדו לכנס את האנרגיות ולכוון אותן אל המטרות הנשגבות של תיקון העולם. אם חלילה על־ידי מצוות התורה אדם באמת נעשה צר אופקים, מוגבל וקנאי, יש עיוות חמור בתפיסת האמונה ומושג האלוהים אצלו. זו הוצאת דיבה נוראה על התורה וחכמיה.