הפתרונים הבהמיים, הם פתרונות שבאים מתוך תפיסה מצמצמת של האדם, הרואה אותו כיצור המוגבל לצרכיו הפיזיים בלבד, שהוא יצור חולף כבהמה, המבלה את כל חייו במלחמת הלחם, ואין לו עניין במה שמעבר לכך. כשאדם תופס את עצמו כבהמה, ממילא יש לו פתרונות בהמיים לבעיות הקשר שלו עם אלוהים. תפיסה זו, הנובעת מצרות אופקים וחוסר עיון ביראת־אלוהים, יוצרת הסברים הבאים מהדמיון הפראי לכל השאלות היותר נשגבות שכל חיי הכלל והפרט תלויים בהן במרום השתלמותם, השאלות הקיומיות הנשגבות, שבהן תלויה התפתחותם של חיי הכלל והפרט. פתרונים אלו נעשים כל־כך דבקים עם הנפש הכללית, בתודעה הציבורית, ומתוך כך ממילא גם אצל הפרטים כולם, עד שנראה, בסקירה הראשונה, שאם יפרוש האדם מהם, ותחתיהם ייקח לו מושגים מאירים, ברורים וטהורים, יישאר כאובד דרך, באין חום בלב, באין מחשבה ומעמד לרוח ולמהלך החיים. הציבור על כל רבדיו, הדבקים במסורת ובקיום המצוות לצד הכופרים שעזבו את בית־הכנסת והקהילה – שבוי במושגים בהמיים אלה לגבי היהדות. על כן אם אדם אחד יחליט להעמיק בבירור מושגי האמונה ויראת־אלוהים שלו, ויגיע למחשבה מפותחת יותר מן הפתרונות הבהמיים המקובלים, ממילא תהיה לו ביקורת על המושגים המקובלים והוא יישאר כאובד דרך, אבוד ומנותק, ללא החמימות של המושגים המסורתיים המקובלים. אדם כזה עלול להרגיש ניכור מוחלט כלפי היהדות.

זהו המצב השומם הבא מרפיון ידיים מאורה של תורה. אין מדובר ברפיון ידיים מן התורה באופן כללי, אלא ספציפית מאורה של תורה; תורה יכולה להיתפס לעיתים כנטולת אור. התורה, בהתאם ללומד ולמצבו הרוחני, יכולה להיות מאירה, מרוממת ומאפשרת לאדם להתעלות, או לחילופין, להיות מצמצמת, מייבשת, מבזה ומשפילה: "דברי תורה יש בם להמית ולהחיות, היינו דאמר רבא: למיימינים בה – סמא דחיי, למשמאילים בה – סמא דמותא" (שבת פח, ב). אותה הלכה ואותו פסוק יכולים להיתפס באופן שונה לחלוטין, תלוי ברצונו, באופיו ובמגמותיו של הלומד, שנובעים בין השאר מעיסוקו ומידת הבנתו את יראת־אלוהים ומושגי האמונה. וכלשון הפסוק: "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" (איכה א, יג) – מצב של שממה רוחנית, שבו הוד התורה נהפך לחולי וסבל.

ולא עוד שידמה שכל חייו המוסריים הינם מחויבים לינק דווקא מציורי הפתיות. אדם עלול להשתכנע כי קיומו המוסרי מבוסס על תפיסה ילדותית ונאיבית של האמונה, כאילו ככל שאדם הוא פשוט, תמים או אף טיפש יותר – הוא גם ירא שמיים יותר. יש כאלה המתגאים בפתיותם, שדווקא בזכותה הם מאמינים יותר. פתיות זו נחשבת אצלם כמקודשת. בנוסף, ישנם כאלה המפתחים תפיסות מוסריות מהגיונות של עיוורון ואי־דעת. אלו אינם בהכרח אנשים פשוטים, אלא לעיתים דווקא מלומדים ומפולפלים, אולם טיעוניהם והגיונותיהם אינם נובעים מתוך עיוורון רוחני וחוסר דעת, אלא ממחשבות שיכולות להיות עמוקות, אך ללא ידיעת התורה, ללא עיסוק במושגי האמונה מתוך התורה.

ואכן, גדולי החכמים שניסו לרומם את רוח ישראל ולהאיר את אופקיו – לא אחת מצאו את עצמם נתונים בסבל רב, בחשדות על כפירה ועל יראת־השמיים שלהם, ואף ברדיפות בקרב עם־ישראל עצמו. דוגמה בולטת לכך היא הרמח״ל, שבדבריו פותח הרב קוק את המאמר – אשר רוב ימיו עברו עליו במגננה ובמנוסה, שכן שוב ושוב נחשד בסטייה מן האמונה המקובלת. דורות רבים לפניו נחשד והואשם חמורות הרמב״ם, למרות ובגלל גדולתו הכבירה, עד כדי כך ששרפו את ספריו. ובדורות האחרונים, הרב קוק עצמו (ראו לעיל עמ' 21). ואף חכמים גדולים נוספים ידעו טעם מר של חשדנות והאשמה מצד סביבתם, כאשר ביקשו להוסיף אור ודעת בישראל.

ואם אור נוגה יופיע, שוב אינו מוצא את דרכו המוסרי, – לא האישי, ולא הלאומי, וקל וחומר שלא הישראלי. כאשר מופיע אור אמיתי של דעת, האדם שרגיל לחיים של פתיות ועיוורון אינו מסוגל למצוא את דרכו. הוא אינו מזהה את הדרך הנכונה להתנהלות בחיים, שכן כללי המוסר שלו התעצבו בתוך תפיסות מעוותות. – ואם יחפוץ להתאמץ וללכת במסילת הדעת ידמה לו כאילו עולמו נחשך, וכאילו כל מיתריו נתקו, "אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת ד' לֹא בָחָרוּ" (משלי א, כח-כט). תיאור קשה זה, המבטא מצוקה עמוקה, אולי גם משקף חוויה פנימית דומה שהייתה לרב קוק עצמו. אף שלא בחר בדרך של מרי, התרסה או מחאה פומבית, נדמה כי בליבו פנימה היה מקום של הזדהות מסוימת עם אלו שלא השלימו עם המצב הקיים, שמרדו בחינוך שקיבלו ונטשו את התורה והמצוות. תחושה זו, כך נראה, ליוותה אותו לאורך כל תקופות חייו, ולא רק בשנותיו המוקדמות. גם בקרב דמויות שנחשבו ללומדי תורה, ידענים ותלמידי־חכמים, ואף שלא הייתה כוונת זדון במעשיהם, הוא נתקל בחוסר הבנה לתפיסותיו. אמנם הרב קוק קיבל גם הערכה רבה, אך היה זה בדרך־כלל בשל היבטים חיצוניים בתורתו או באישיותו, ולא עבור העומק, הגדלות והאמת הפנימית שאפיינו את משנתו. נראה שהיה מודע לכך. סגנון תיאור כה חריף אינו יכול לבוא מפיו של מי שאינו חש, במידה כזו או אחרת, את עומק הבעיה הקיומית שבהוויה היהודית, כפי שראה לעיניו. הוא הבחין בכך בעיירות ובערים, בקהילות השונות, בדרשות שהושמעו, בדעות שהובעו ובמאמרים שנכתבו, ונטו אל רמה רוחנית נמוכה.

תופעה זו הייתה קיימת בעבר, והיא ממשיכה להתקיים גם בימינו: אנשים פקחים וריאליים טוענים כי מאחר שידיעת העצמות האלוהית ממילא אינה אפשרית, אין טעם בהשקעת מאמץ. הם בוחרים להסיק מראש כי כל התאמצות מיותרת וחקירת מושגי האמונה והיראה חסרת תוחלת. אך זוהי פקחות בתחום העסקי בלבד, לא בתחום הרוחני. בעסקים, אם ידוע מראש שלא יושג רווח מוחשי, הרי שאין טעם בהשקעה. אך ענייני רוח שונים מעסקים; בענייני רוח, רמת ההבנה, עומק השאלה ועוצמת השאיפה מהווים נכס יקר ערך. ההתקדמות לקראת יעד רוחני גדול יותר היא בעלת חשיבות עצומה. אין זה דומה לניהול ספר חשבונות המתמקד בשורה התחתונה. תפיסה כזו היא בעלת השלכות חמורות.