המחשבה הראשית של האדם בדבר האלוהים, ראשית המחשבה, עצם הרעיון, לפני שמפרטים, מדייקים ודנים במשמעות המחשבה – היא מלבבת, נוגעת ללב, באיזה מידה בכוח, באופן פוטנציאלי, גם את המוח והלב היותר ריק ויותר נבער. לא ייתכן שיהיה אדם שעצם המחשבה על אלוהים, העניין הנעלה והאדיר, תשאיר אותו לגמרי אדיש ולא תזעזע את ליבו. גם אם מדובר באדם ריק מכל דעת ותבונה. אלא שדבר זה הוא רק בכוח, ולא תמיד בפועל. פעמים רבות המחשבה על אלוהים עוברת דרך מוסדותיהן של תרבויות ודתות שונות שמעוותות את המושג האלוהי. אולם כאשר אין הפרעות כאלה במחשבה על אלוהים, אזי הסדר והמשטר, החוקיוּת ששוזרת את הטבע בתבונה מופלאה, הזיו והחיים שבמציאות, היופי המפעים והחיוניוּת שבבריות ושבטבע, הצמיחה והחיים שבאים אחרי הנבילה והיובש, מוכרחים להבריק בנפש את הברק של הגודל והטוהר, של החיים והעוצם, שבמקור הכול. כמו ברק שפולח את החשיכה, עוצמת המציאות שנתפסת בחושים מעוררת בנפש את ההכרה במקור האלוהי העליון שמחייה את ההוויה כולה.[170]

מן הפועל מלבבת, אנו רואים שיש במושג האלוהי גם היבט רומנטי. המושג האלוהי משמש ביצירות אומנות רבות גם כדימוי שמוסיף נופך רגשי עמוק ליצירה, קשר לאינסופיות, תחושת נשגבוּת ואמת גדולה.[171] אולם רומנטיקה מחזיקה מעמד זמן מוגבל, ולאחר ההתעוררות החווייתית הגדולה באים ימי השגרה ומשכיחים אותה מן האדם. מכל מקום, בעוד החוויה בשיאה, מתוך ההתפעלות מעוצמת התופעות המופלאות שבעולם אדם רוצה להכיר במקור התופעות: המחשבה הילדותית, שהיא גם הַנִּשָּׂאָה מכל, שכן היא רוצה להגיע למקור העצמי של כל תופעות המציאות, לא להסתפק בדברים חיצוניים יותר; אך היא גם הנמוכה מכל, שכן אינה מכירה בהבחנה שבין המקור לתופעה, בין הדבר בעצמו לבין מה שאנו תופסים בחושים, ולכן אינה יודעת לעסוק אלא רק בעצם, אולם – והעצם הלא לפי מוּשָּׂגָהּ, לפי יכולת ההשגה שלה, הוא נֵכָר וזר לה, לא תוכל להכירו כי־אם בדרך ארעי. תפיסה ארעית, מקרית, היא תפיסה חלקית של האמת. וכידוע, חצי אמת יותר גרועה מן השקר. מה שמכירים באופן חלקי וחושבים שהוא הכל, יותר מטעה מאשר דבר שאנו יודעים שלא הכרנו כלל. וכמו נבואת בלעם, שהייתה בדרך עראי: "וַיִּקָּר אֱלוֹהִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כג, ד) – "לשון עראי, לשון גנאי, לשון טומאת קרי, כלומר בקושי ובבזיון" (רש"י שם). הייתה שם איזו התגלות – אך היא הייתה רק בארעיות, וארעיות כזו של תפיסת המושג האלוהי משאירה את האדם ואת העולם במבוכה יותר גדולה ממה שהיו לפני כן.

וכשהיא רואה שהוא מקיף את כל חייה, את כל רגשותיה והווייתה, כי הניסיון לחשוב על אלוהים מצד עצמו, כבורא כל תופעות המציאות – מביא למסקנה שהוא מקיף את כל החיים, נוגע לכל דבר ועניין במציאות, עד שכמעט לא נשאר לה מקום לרגשי עצמותה. כאשר אדם מנסה להכיר את אלוהים בעצמו ולא את הקשר איתו, לא את ההשפעה ואת יכולת התפיסה, אז יכולה להיווצר חוויה עזה – שהכול הוא רק אלוהים, מתוך תחושה שלא יכול להיות אחרת. ואז נדחקים וכמעט נעלמים כל מרכיבי אישיותו של האדם החושב; הרי אם הכול הוא אלוהים – מהו מקומו של האדם? מה פשר התחושה שהוא קיים בפני עצמו? אמנם, רק כמעט לא נשאר מקום לחוויית הקיום הפרטי של האדם, כי בסופו של דבר הוא זה שחושב מחשבות עגומות אלה, וצריך להיות מקום מסוים למחשבה, נפרד מכל היתר. מקום קטן, מעורער וכמעט אפסי בתוך האדירות האלוהית המקיפה־כל. ולכן מתוך תחושה קשה זו, שוב היא משתמטת ממנו. המחשבה על העצמות האלוהית מנסה לברוח ממושג האלוהים שהגדירה לעצמה. זו תגובה טבעית והגיונית לחוויה זו. האדם רוצה מקום בעולם, ואם יש מחשבה שגורמת לו לחשוב שהוא מאבד את מקומו, מערער אותו – הוא מנסה לשנות מחשבה זו, להדחיק, לברוח, אי־אפשר לשאת אותה לאורך זמן.

ובזה מתחילים נטיות הדרכים, נטייה מן הדרך הישרה שנובעת מן הרצון הטוב להכיר את אלוהים מצד עצמו, עם צירופי הדמיונות, שבהכרח יש במחשבה הילדותית – שהרי אין יכולת להכיר את העצמות האלוהית, ועל כן צריך לדמיין משהו במקומה. ועם הדמיונות ממילא גם ערבובי האור והחושך, עירוב של מה שהיה נכון בחוויה של תפיסת המושג האלוהי כממלא־כול, שהוא כאור המגלה את האמת, יחד עם חושך, הסתרה של דמיונות כוזבים שנוצרו במחשבה הילדותית לגבי האלוהות. ולמוות של עבודה־זרה ושל כפירה תוצאות (ע"פ תהלים סח, כא) – תוצאות הדבר הן המתה של המושג האלוהי בהכרת האדם. הדמיונות הכוזבים ממוּסָּדים בפסלים דוממים, תמונות והגשמה מסוגים שונים, ולעולם אינם מספיקים. אם אלוהים מקיף את כל החיים, לא ניתן להסתפק בפסל אחד שרק הוא יהיה אלוהים. על כן, למשל, באלילות ההודית כיום ישנם אלפים רבים של אלילים מסוגים שונים. בכך מנסים לפצות על חוסר היכולת של עצם דומם בודד להקיף את מלוא הקיום… ומכיוון שהשכל הביקורתי בשלב מסוים של התפתחותו לא יכול להמשיך לקבל בשלווה תפיסה מגוחכת זו, נוצרת כפירה. בתחילה זו כפירה חיובית, כופרים בדברים זוטרים שראוי לכפור בהם, אולם כגודל האלילות כך נדרש להיות גם גודל הכפירה – היא לא נעצרת, עד שכופרים בַּכול ומתרחקים לחלוטין מכל מחשבה על אלוהים.