הרב קוק פותח את המאמר בציטוט דבריו של רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (ה'תס"ז-ה'תק"ו, 1746-1707), בהקדמת ספרו החשוב 'מסילת־ישרים': הלא אם עיינו על הדבר עיון אמיתי, היינו מוצאים אותו על אמיתו ומטיבים לעצמנו, ומלמדים אותו לאחרים ומיטיבים להם גם כן. הוא מה שאמר שלמה: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה אָז תָּבִין יִרְאַת ה" (משלי ב, ד). אמנם, רמח"ל עוסק בדבריו במוסר ובמידות, אך נראה כי הרב קוק מרחיב זאת לכלל היחס לתורה ולעבודת־אלוהים. הבנה של יראת־אלוהים דורשת מאמץ אמיתי להבין, בקשה וחיפוש עמוק. לא די בתחושה של יראה או חוויה של הזדהות וכמיהה. כשם שכסף דורש בקשה ומאמץ, ומטמונים הטמונים באדמה דורשים חיפוש, כך גם הבנת יראת־אלוהים תבוא רק למי שישקיע בה מאמץ ניכר של לימוד בהעמקה.[141] כך נקרא מאמרנו: 'דרישת ה" – המילה "לדרוש", שהתקבלה בישראל גם כשם־פועַל לעיסוק בתורה, טומנת בחובה את עניין הבקשה, החיפוש והתביעה הפנימית. לימוד תורה נעשה בבית־המדרש, ונאמר לציבור כדרשה – שכן לימוד תורה דורש מאמץ אינטלקטואלי אובייקטיבי לצד רצון פנימי עמוק לדעת את דבר־אלוהים לאמיתו.
לב מי לא יהמה למקרא הדברים הללו ביחשׂ להלימוד של העניינים התלויים בתלמודהּ של חלק העיוני שבתורה, אמנם קריאת דברים אלה על העיסוק במוסר, בתיקון המידות וביחס לאלוהים, המתבארים בספר 'מסילת־ישרים' עצמו, מעוררת התפעלות מסוימת; אבל כמה מעטים הם שמכינים את עצמם להבין ולצייר איך נראה הוא הדבר שאנו קוראים אותו עיון אמיתי? הצורך בעיון אינו מוטל בספק, אך השאלה העיקרית היא מהו עיון אמיתי זה, וכיצד הוא נראה בפועל. חלק ניכר מהתורה אינו עוסק רק בהלכה ובמעשים, אלא גם בערכים, במושגים וברעיונות עיוניים עמוקים, אך רק מעטים מנסים להתעמק כראוי ולצייר לעצמם נכון את מהותו של עיון זה. זו בעיה קשה, משום שאין לך מקצוע של מדע שבעולם שכל־כך יהיה נקל לתן לעיונו פנים של קטנוּת, של חושך ושל קימוץ, כמו שנקל ועלול הוא הדבר באותו המדע שאנו קוראים אותו בשם "הבינה של יראת ד'". שלא כמו במדעים אחרים, שבהם קיימים דרכי מחקר וכלים מוגדרים – בענייני הרוח, ובמיוחד בבינה של יראת ד', בנקל עלולים לייחס לעיון פנים של קטנוּת, של חושך ושל קימוץ: טבע האדם להגדיר את המציאות סביבו באופן שטחי, על־פי ראות עיניו. כאשר רואים אדם חלוש, שחוח ולבוש בגדים מרופטים, הוא נתפס בעיני הבריות כירא אלוהים. כשהוא צועק בקול גדול בבית־הכנסת, מקמץ את פניו ונוטה לחשדנות וזלזול כלפי כל דבר שלא יצא מבית־המדרש – הוא נתפס כצדיק גדול. אולם כפי שמציין רמח"ל בהמשך דבריו שם, תפיסות שגויות אלה נובעות מחוסר עיון מעמיק במושג היראה והעבודה, "עד שידמו רוב בני־האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאד, צומות קשים, וטבילות קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה". ובניגוד לתפיסות שטחיות ומוטעות אלו, יראת־אלוהים הנעלה אינה מעשים חיצוניים,[142] אלא טהרה נפשית של פליאה והשתאות מרוממות האלוהים. וזו יכולה להיות רק מתוך לימוד, דרישה ועיון מעמיק.
ואין זה פלא, שיראת־אלוהים נתפסת בקטנות והחשכה כה רבה ביחס לאמיתותהּ, שהרי הצללים המה תמיד נמדדים לפי האורה; ולפי גודל המרחב וההתפשטות של סעיפי כל נושא, כן יהיה רוב השגיונות הנמצאים במושגיו. ככל שהאור גדול והנושא העיוני רחב יותר, כך גם הצללים – השגיאות והטעויות, גדולים ורבים יותר. כאשר מדובר במושג כה מורכב ורחב כמו היחס שבין אדם לאלוהים, טבעי שירבו בו שגיאות. בנקל עלולים להפוך את יראת־אלוהים להצדקה לכל עוולה, טיפשות או שפלות נפשית, על־ידי אמירה פשטנית ש"העיקר זה אלוהים", ובכך לבזות את כל השאר – מידות טובות, הישגים גדולים ומוסר. תפיסה מוטעית של יראת־אלוהים רואה תחרות בין אלוהים לעולם, ובוחרת בצד אחד תוך זלזול מוחלט באחר. התוצאה כמובן היא חושך, שכן תחרות כזו לא צריכה להיות ולא הייתה מעולם. גם מאלוהים מתרחקים, וגם את העולם זונחים.
וכאן יש לנו עסק עם שלושה ציורים, שהם רחבים וַעֲנֵפִים עד אין קץ, ועל פני כולם פרושה היא הרשת של המון השגיאות, המשימות עלטה על העיניים של אותם שאינם מתגברים להיות מציצים מן החרכים בגבורה ודעה נכונה, "אָז תָּבִין יִרְאַת ד'" (משלי ב, ה), הרי יש לנו עסק עם מושג האלוהות, מושג היראה ומושג הבינה, ושלשת המושגים הללו, הלא אין שיעור לרוחבם והקיפם, עמקם וגובהם, וממילא אין שיעור להמון המושגים המתעים שבאים עמהם, כל זמן שיחסר זיקוקם ובירורם. הפסוק "אָז תָּבִין יִרְאַת ד'" מכיל שלושה מושגים מרכזיים, רחבי היקף וענפים עד אין קץ: "ד'", מושג האלוהות, עד כמה שניתן להבינו וכיצד בכלל; "יִרְאַת", מושג היראה עצמו, שיש לו דרגות ואופנים שונים; ו"תָּבִין", מושג ההבנה, מהי הבנה נכונה. כל אחד ממושגים אלו דורש העמקה ובירור בפני עצמו, ובפרט כשהם קשורים זה לזה. חוסר זיקוק ובירור של מושגים אלו עלול להוליד שגיאות חמורות, ועל כן יש להתגבר על הקושי ולעיין בעניינים אלו במאמץ שכלי ונפשי עמוק.
הרצי"ה קוק היה מספר בשם האדמו"ר מרוז'ין על יהודי פשוט שבא אליו, וסיפר ששמע מחבריו כי בספרים הקדושים כתוב שאם מקפידים על תענית דיבור ארבעים יום וארבעים לילה ולאחר מכן עושים גלגולי שלג, זוכים לרוח־הקודש; והנה, מחה היהודי, הוא הקפיד להתענות ולהתגלגל בשלג, בדיוק כפי שכתוב, ועדיין הוא אינו חש את רוח־הקודש שורה עליו! שמע זאת האדמו"ר, וביקש מהיהודי שייצא איתו לחצר, שם הייתה לו מרכבה רתומה לארבעה סוסים. היה זה יום חורפי במיוחד, ובכניסה לאורווה נערם שלג. האדמו"ר הניח את ידו על גב אחד הסוסים, הביט אל היהודי ואמר לו שהוא בטוח במאת האחוזים, שגם אותו הסוס לא הוציא מילה מפיו ואף עשה גלגולי שלג רבים יותר מארבעים יום, ולמרות כל זאת – גם הוא עוד לא זכה לרוח־הקודש… אותו יהודי לא עיין במושגי היראה והאמונה, ועל כן הגיע לטעות קשה בהבנתם.
ומזה אנו סובלים, זוהי סבת גלותנו ועניינו, "גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת" (ישעיהו ה, יג), "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (שם א, ג), "כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְאךָ מִכַּהֵן לִי" (הושע ד, ו), ובהתחלת הנטייה לשקיעת השמש של ממלכתנו בימי רחבעם, נאמר "וַיַּעַשׂ הָרָע כִּי לֹא הֵכִין לִבּוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת ד'" (דברי־הימים ב' יב, יד). חוסר הדעת, ההבנה וההתבוננות במושגים היסודיים של הזהות היהודית, הוא הגורם המרכזי לגלוּת ולסבל העם, שכן דרישת ה' היא עניין יסודי בקיום היהודי. רחבעם, בנו של בונה המקדש והחכם באדם, שלמה המלך, לֹא הֵכִין לִבּוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת ד' אולי מתוך הנחה שבתור בנו של שלמה הוא כבר יודע מספיק. אך דרישת ה' והכנת הלב זהו מסלול מתמיד של האדם, שאינו מסתיים לעולם. אין גבול להיקפה, לרוחבה ולעומקה של יראת־אלוהים, היא תהליך נפשי תמידי ואין בה תחנה סופית. וכשפוסקים מדרישה זו לא עוצרים במקום, אלא הולכים ומידרדרים. כשמואסים את הדעת, את המתח הפנימי המוליד רצון להתקרב, אז אין כהונה, אין שליחות ואין עבודה, אלא רק פעולות טכניות נטולות משמעות.
תוכחת ירמיהו, נביא החורבן: "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (ירמיהו ב, ח), מחדדת את הנקודה: תלמידי־חכמים, למרות עיסוקם בתורה, לא עסקו במהות הקשר בין התורה לישראל וממילא לא הבינו אותו. כך מפרש הרצי"ה קוק את דברי חז"ל,[143] כשהם מפרטים את דברי הנביא: "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ" (שם ט, יא) – "שלא ברכו בתורה תחילה" (בבא־מציעא פה, ב): "עסקו בתורה בכל הגדלות, בכל הלמדנות, בכל החריפות ובכל הבקיאות, אבל הנקודה החסרה היתה בדרך גישתם לתורה: שלא מתוך ברכה בתורה תחילה. ומה היא הברכה בתורה תחילה? "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". כל לימוד תורה, קיום התורה וגדלות בתורה של כל ראשי הישיבות וכל תלמידי הישיבות, צריך להתחיל בידיעה של הבוחר בעמו ישראל באהבה" (שיחות הרצי"ה ת"ת עמ' 60). בחירת ישראל קודמת למתן תורה, והיא הסיבה לה. בסוף ימי בית שני מצאה תופעה זו את ביטויהּ הנוראי בייסוד הנצרות. אחד מעקרונות היסוד של התאולוגיה הנוצרית בראשיתה היה רעיון ההחלפה: אפשר להיות העם הנבחר, עַם־סגולה, ומתוך כך לקיים את התורה והמצוות – מבלי להשתייך לעם־ישראל. כנסת־ישראל הוחלפה בכנסייה.
גם העבירות החמורות ביותר שעליהן חרב בית־המקדש הראשון – עבודה־זרה, שפיכות־דמים וגילוי־עריות – נבעו מחוסר דעת ועיון במושגים הרוחניים שביסוד התורה: סילוף ערכם של החיים הביא לשפיכות־דמים, חוסר עיון באמונה הביא לעבודה־זרה והיעדר הבנת מושגי קדושת הנישואין והמשפחה הביא לגילוי־עריות.
מניעת דרישת ד', והסרת החפץ מהמדע העיוני היותר מאיר ונשגב, נעשות בתחילה מעצלות, מנטייה לדברים רק גסים ומקלוּת דעת, אבל במשך הזמן, האומה מתרגלת עם חָלְיָהּ, ונעשה לה טבע שני, שאף אם תתעורר התעוררות קלושה לשוב להאיר באור הדעת את ד', לא תוכל כל־כך על נקלה; ההימנעות מדרישת ה' מתחילה בעצלות, בנטייה לפשטנות ובקלות דעת. מתנהלים מתוך תפיסות שטחיות ולא מייחסים חשיבות לדברים, שכן נדמה שהכול כבר קיים וברור, כפי שהיה בימי רחבעם, שהממלכה הייתה מבוססת ובית־המקדש עמד על תילו. חוסר היכולת להבין את גודל הדבר הקיים ונראה קרוב אלינו מוביל לעצלות וקלות דעת. אך עם הזמן, הופך הדבר למחלה כרונית, טבע שני לאומה. בשלב זה, גם אם תתעורר התעוררות קלושה לשוב לאור הדעת, יהיה קשה מאוד לשנות זאת, שכן ההרגל של המחשכים, והמאסרים הצרים של הפתרונים הדמיוניים לכל הדברים הרמים שהעולם משותת עליהם, מענה שטחי לשאלות הרמות שעליהן מושתת העולם, הנוגעות ביראת־אלוהים; שאלות הערכים, חזון העתיד, הייעוד והמוסר, עושה את האדם אסור בכבלי ברזל, עד שאם ירצה לפתח את אסוריו, ירגיש בעצמו שהוא נעזב ונחלש, וכאלו בור הסוהר וחשכתו הוא מעונו הטבעי, הראוי לו, "שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת" (תהלים פח, ז), "כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא" (שם ט). הפתרונות הדמיוניים והפשטניים, הציוריים הפתטיים, ממלאים את הלב והמוח והופכים למשען של תקוות. אם האדם ינסה לפתוח את כבליו, הוא ירגיש נטוש וחלש, וידמה לו כי בור הסוהר וחשכתו הם מעונו הטבעי והראוי לו. הוא מעדיף את חושך הבור המוכר על פני האור המבהיל, בדומה לאסיר שהתרגל לבית־הכלא וקשה לו לשוב לחירות. כך גם עם־ישראל בגלותו הארוכה, המכוּנה מחשכים (סנהדרין כד, א): לאחר שהתרגל למצב של סבל, גזירות וגירושים, מתוך זניחת העיסוק בהבנת יראת־אלוהים הוא פיתח תפיסות דמיוניות ושיטות הישרדות שהפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו. הגלות אינה רק מציאות קשה ומייסרת של דורות ארוכים, אלא מחלה נפשית של ממש. צדק מי שאמר: "קשה יותר להוציא את הגלות מן היהודים מאשר להוציא את היהודים מן הגלות". מלבד קיבוץ הגלויות הפיזי עצמו, השיבה ארצה החשובה לאין ערוך – נדרש ריפוי של מחלה כרונית נפשית זו של הגלות, והוא דורש מאמצים רבים וזמן רב.
אחד הקשיים המרכזיים בהתנהגותו של הציבור הישראלי כיום נעוץ בדיסוננס הקוגניטיבי שבין מעמדנו כמדינה חזקה, מפותחת ומשגשגת, בעלת פוטנציאל עצום, לבין אופן התנהגותנו כחברה וכמנהיגות. ישנו מתח מתמיד בין מה שהציבור חושב על עצמו ובין מה שהוא בפועל. לשם התמודדות נכונה דרושה מידה רבה של כנות. אכן, קיימות מגבלות אובייקטיביות של כוח, גודל ומשאבים, ויש להביאן בחשבון. אולם מנגד, ברשותנו כוח רב שאיננו מפעילים – לא בארץ ולא בזירה הבין־לאומית – מתוך חשש וחוסר ביטחון. נדמה כי עיקר השאיפה היא שיעזבו אותנו לנפשנו, שלא נשים לב אל עצמנו ושלא ישימו לב אלינו. אולם העולם אינו מוכן להפנות את מבטו אל אחרים. מיקומנו ההיסטורי והגיאופוליטי מציב אותנו במוקד ההתנגשות שבין הציוויליזציה הערבית לזו המערבית, ואין אפשרות לחמוק מן המבט הבוחן. כתב האישום הנוצרי על כך שרצחנו את אלהים, המלווה אותנו קרוב לאלפיים שנה, הוא ביטוי להכרה העולמית בייחודיותם של ישראל ובמעמדם המרכזי באנושות. ממילא ברור כי לא ניתן להסתתר. גם אם נעצום את עינינו לא ניעלם. כמו ילד המדמה שאיש אינו רואה אותו כל עוד הוא עוצם את עיניו – גם אנו נהיה חשופים ופגיעים דווקא בשל ההתעלמות.
