שמא לא ימצא האדם בפועל את היתרון המוסרי שלנו עכשיו, משום שלא תמיד ניתן לראות את אותו יתרון מוסרי נעלה במציאות הישראלית הנוכחית, על כל פלגיה; נאמר לו: כשתבקש בכללות האומה בוודאי תמצא. ראשית, יש להביט בתמונה הכוללת, בכלל האומה, ולא להתמקד בקבוצות בודדות. ולא עוד, שאין הדבר תלוי על־פי הצדק שבפועל, שישנם כמה דברים המונעים ומעכבים אותו להופיע בגלוי, כי־אם על־פי כשרון הצדק הגנוז בכוח בכלל האומה, שנית, וחשוב מכך, אין לדון על פי המצב שבפועל בלבד, המושפע מגורמים מעכבים רבים, אלא על פי הכישרון הגנוז באומה. כשם שרבי יוחנן, כאשר פגש את ראש השודדים ריש לקיש זיהה את הפוטנציאל האדיר שיש לו, ובמקום לדחותו, לגעור בו או פשוט להתעלם ממנו, קרא לו: "חילך לאורייתא" (בבא־מציעא פד, א; לעיל עמ' 58), הַפְנֶה את כוחך וכישרונך הגדול לתורה – כך יש לראות את הכישרון הלאומי הגנוז בישראל, הצומח מכל ההיסטוריה והמורשת העתיקה של העם. והכישרון הזה הוא כל־כך גדול ונשגב, עד שהוא עולה למרום הצדק האלוהי, וחפץ דווקא בצדק עולמים! הפוטנציאל הזה אינו סתם נטייה מוסרית, אלא שאיפה מוחלטת ובלתי מתפשרת לצדק במובנו הנשגב ביותר, האלוהי. מובן הדבר שמעלה אדירה כזאת בעיקר הטבע, מזכות אבות, משורש הגזע, אי־אפשר שלא תגרור עמה, כל זמן שלא יצאה אל הפועל, גם כמה חולשות ורפיונות, כטבע כל כוח גאוני שמאבד איזה כוחות צדדיים מדי גדלו. אדם בעל כישרון גאוני, המרכז את כל כוחותיו בנקודה אחת כדי להוציא את כישרונו אל הפועל, יאבד בהכרח כוחות צדדיים ויגלה חולשות ורפיונות בתחומים אחרים. כך גם עם־ישראל; בגלל ריכוזו בשאיפה האדירה לגאולה ולצדק עולמים, הוא עלול להראות חולשות בתחומים אחרים, כל זמן שאותו כוח גאוני טרם יצא אל הפועל במלואו.[139]
אמנם הוא כל־כך גדול, כל־כך נשא ונשגב, עד שכשיצא אל הפועל ברום עוזו, ידע איך לכלכל הכול במשפט "מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה מִמֶּנּוּ יֵצֵא כָל נוֹגֵשׂ יַחְדָּו" (זכריה י, ד).[140] כאשר אותו כוח אדיר יצא מן הכוח אל הפועל במלוא שלמותו, הוא לא ידחה את הכוחות הצדדיים, אלא ידע לשלב את כולם במערכת הרמונית אחת, וממנו יצאו כל מרכיבי ההנהגה והעוצמה. ואז בתוקף שלמותו הוא משלם ניחומים גם־כן בעד כל המגרעות והרפיונות שסבב מדי אספו את כל כוחותיו להנקודה העליונה המתגברת באדירותה. בשלב הגאולה והשלמות, כאשר אותו כישרון לאומי יתממש, האומה תשלים ותכסה על כל המגרעות והרפיונות שנגרמו תוך כדי התהליך. בדומה לחלוצים שעזבו בית ומשפחה למען בניין הארץ, כפי שעשה אברהם אבינו שעזב את ארצו, מולדתו ומשפחתו כדי לחיות בארץ־ישראל; או למדענים ואומנים שהקריבו את חייהם הפרטיים על מזבח יצירתם – כך האומה, שהקריבה כוחות רבים על מזבח חפץ תיקון העולם, תשוב ותשלים את החסר. "כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב, מרוב יושבים בארץ, היא כבר תהיה קטנה מלהכיל אותם, וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ" (ישעיהו מט, יט), ייסכר פיהם של המבקרים והבזים לעם־ישראל, כאשר יתפתח וישגשג, "תַּחַת בָּשְׁתְּכֶם מִשְׁנֶה וּכְלִמָּה יָרֹנּוּ חֶלְקָם, לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם" (שם סא, ז). בסופו של דבר, במקום הבושה והכלימה שליוו את תהליך הריכוז הגאוני, יבואו רינה ושמחה כפולה, שִׂמְחַת עוֹלָם, הן במשמעות של זמן – שמחה לעולם, והן במשמעות של מרחב, שמחה כלל־אנושית, במובן הרוחני והתרבותי. תהליך זה של 'תשלום נחומים' כבר החל בדורנו, עם התעוררות היחס החם והמחודש לאוצרות התרבות של האומה, שבעבר נדחו בלהט תנועת ההשכלה. זוהי התחלה של התפייסות עם העבר וניסיון להשלים את אותם חלקים שהוזנחו, עד אשר תסתיים בתיקון השלם, במהרה בימינו.
