העונג הראשוני שבלימוד הופך לתהליך של בניין אישיותי, המוביל לשלמות פנימית ושמחה, שאינה נשארת בנפש: העונג והשמחה, שבתחילה ימצא לנו בתורה, יופיע לנו ברוב נוגה, הארה, עד אשר תבוא חכמה בלבנו ודעת לנפשנו ינעם.[8] בתחילה יש למצוא עונג ושמחה בלימוד התורה, אך חוויה ראשונית זו הולכת ומתעצמת, עד אשר היא מביאה להפנמה עמוקה של חוכמה ודעת, והופכת את הלימוד להתפתחות אישיותית כוללת, בה האדם נעשה נבון, שקול ומבין, כך שהוא יכול להיות מקור של תועלת וברכה לאחרים. השפעתה של הארה פנימית זו אינה מוגבלת לתחום השכלי והלימודי בלבד, אלא מתפשטת אל כל תחומי החיים – וגם על חלקת המעשה, היותר רחוקה מאותה האורה הרחבה המצויה ברחבי נאות השכל והמחשבה המתרחבה, גם עליה תופיע נהרה, ושמחה של מצווה תעטרנו תמיד, עד שנוכל להגלות על כיכר החיים והפעולה בתור פועלים מלאי צהלה, משוּקֵי טל חיים ומכריעים לטובה, לרוממות ועילוי בעין־טובה, המאירה את החיים הנדכאים במחשכי־ארץ. אדם הקרוע בנפשו או מרגיש מסכן, מתקשה להאיר את חייו שלו, ובוודאי את חיי אחרים. רק מי ששלם עם עולמו הפנימי, ומתענג על תורתו ועל מעשיו, יכול להקרין עוצמה רוחנית מתקנת על סביבתו. בכך יש תיקון לחטא אדם הראשון. במקום קללתו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) – עבודה מתוך כפייה ומחסור, שיש בה הזעה של מאמץ, הלומדים תורה בעונג ושמחה זוכים להיות משוּקֵי טל חיים, מוּשְקִים בטל שמחייה, מרווה ומרענן. וכדבריו של המגיד מדובנה[9] על הפסוק "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו מג, כב): כאשר עבודת אלוהים נעשית ביגיעה היא אינה נכונה. עבודת אלוהים נכונה נעשית מתוך חיבור ורצון, ואז אינה נחוות כיגיעה מעייפת אלא כהתעצמות. עבודה המרווה ומרעננת את הפועל. זוהי חזרה למדרגת "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו) שלפני החטא, שבה האמצעים הם בעלי טעם כמו התכלית.[10]
חוויה זו מגיעה להתגלות אלוהית בעולם־הזה: ומעין עולם־הבא יופיע לנו בעולם־הזה, עד שהכל יכירו וידעו שכל הדבק בתורה טל תורה מחייהו, שנאמר "כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" (ישעיהו כו, יט).[11] שיאה של מדרגה זו מתגלה בארץ־ישראל, עליה אמרו חז"ל: "מבקש את לראות פני שכינה בעולם־הזה? עסוק בתורה בארץ־ישראל" (מדרש תהלים קה, א). בארץ־ישראל הטבע והתורה מתאחדים, והלומד זוכה לראות את עולמו בחייו. טל תורה מחיה את המציאות וגובר גם על אֶרֶץ רְפָאִים – אותה תחושת דמיון כוזבת שהעולם עזוב ושאין בו גילוי שכינה, ובמקומה מתגלה המציאות האמיתית, הנצחית.

