הרב קוק מרחיב את הדיון מההיבט העקרוני־כללי אל יישומו בתחום לימוד התורה: על שְׂדֵי הפעולות יתגלה האור הגדול הזה של חֶדְוַת א־ל ושֹׂבַע שמחות,[2] בתקופה יותר מאוחרת. אדם נוטה לחשוב כי השמחה היא נחלתה של התוצאה בלבד, החלק המאוחר בתהליך, וכי המעשים וההכנות אינם אלא אמצעי טכני ומייגע להשגת הפרי. אולם תפיסה זו, שמפרידה בין תהליך ההכשרה לבין התוצאה הסופית, מחטיאה את עומק המציאות הרוחנית. בייחוד בדברים שבין אדם למקום, בהם קשה לעיתים להצביע על "פרי" מוחשי ומיידי, הציפייה לשמחה שתופיע מאליה רק בגמר המעשה היא ציפיית שווא. אם לא יונחו יסודות של עונג ושמחה כבר בשלבים הראשונים, ממילא יעוכב האור מלהופיע גם בשלב המעשי האחרון. כך הדבר בין בחיי הכלל בין בחיי הפרט. בחיי הכלל, אנו נוטים להפריד בין החובות האזרחיות והלאומיות – כגון תשלום מיסים – לבין המטרות הנעלות שהן משרתות, כמו הקמת בתי חולים, סלילת כבישים או בניין בית המקדש ומוסדות התורה והמשפט. לו היינו מבינים את ערכה הפנימי של המצווה והנחיצות שבפעולות הכלליות, היינו מקיימים אותן בשמחה כבר בשלב הנתינה ולא רק בשלב הקטיף. אולם כדי להגיע למדרגה זו, נדרשת הכשרה יסודית של לימוד והבנה.

אבל התקופה המכשרת את העונג והשמחה לבוא אל חוג הפעולות, להזיל עליו טללי ששון ואור וגילה פנימית, היא תקופת הלימוד בשלושת מערכותיו, הדיבור, השינון, ההיגיון, שהם הגירסא, ההבנה, החידוש. בדרך אגב מציין הרב קוק חלוקה של הלימוד לשלושה שלבים: א. הדיבור – הגירסא. "וְדִבַּרְתָּ בָּם" (דברים ו, ז). השלב הראשון הוא יצירת שיח רוחני. עצם הכנסת הדברים הרוחניים אל הפה קובעת את נושא שיחתו של האדם ומגדירה את עולמו. ב. השינון – ההבנה. אין מדובר בחזרה מכנית, אלא בבנייה של הדבר בתוך ההכרה. השינון מקביל להבנה, שכן דרך החזרה על הדברים מתבררים הגדרים, המקורות והחילוקים, והדבר נחקק בזיכרון ובמודעות.[3] ג. ההיגיון – החידוש. זהו שלב ההגות, שבו האדם הופך ל"הוגה דעות". מההבנה הקיימת הוא מוציא ויוצר קומות חדשות של מחשבה. שאינם יכולים להתברך כראוי, להביא את אורם יפה בנפש האדם פנימה ולעטרהו עֹז והדר גם מחוצה לו, כי־אם כשיצורף עמם העונג והשמחה, שרק אז "ידבר בם לשמם".[4] הלימוד על כל שלביו אינו יכול להאיר את נפש האדם ולהפוך לחלק אורגני מהווייתו אם הוא נעשה מתוך אדישות או עצבות. כדי שהתורה לא תישאר חיצונית ללומד, אלא תמצא הד בנשמתו, חייב להתלוות אליה עונג. רק מתוך שמחה זו יכול הלימוד גם לעטרהו עֹז והדר, כלפי חוץ – להעניק לו את העוז הנצרך להוראה ואת ההדר והיופי של תורה המבוטאת בשלמותה.

חז"ל דורשים על דברי שלמה המלך: "וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם, אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי" (קהלת ב, ט) – "תורה שלמדתי באף נתקיימה לי" (ילקו"ש שם, תתקסח). זהו לימוד במאמץ רב, מתוך תנאים חיצוניים קשים – עוני, דוחק או חוסר הבנה סביבתית. דווקא על רקע המחסור החיצוני מתבלטת העוצמה של העונג והשמחה הפנימיים בלימוד עצמו. באופן זה יש להבין את דברי חז"ל: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ו, ד) – אפילו אם התנאים החיצוניים קשים יש לעמול בתורה. לא שזו הדרך הנדרשת ללימוד תורה. קשיים אלו מוכיחים כי התורה היא מקור חיותו העצמי של האדם.

רק לימוד התורה לשמה וההתעלסות באהבתה תביא את כל התוצאות הטובות הבאות מאורה של תורה. לימוד תורה 'לשמה' אם כן, הוא לימוד הנובע מאהבת התורה עצמה, מהעונג והסיפוק שהאדם מוצא בה. השמחה וההזדהות עם התורה הם הביטוי המובהק לתורה 'לשמה'.[5] כפי שאהבה אנושית נבחנת ומתעצמת דווקא בעת קשיים, כך ההתעלסות באהבתה של תורה, חושפת אהבה שאינה תלויה בדבר. לימוד כזה מבטיח שהתלמוד יביא לידי מעשה, שכן השמחה בלימוד יוצרת רצון טבעי להמשיך את העונג גם במימוש וביישום המעשי. "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב); תלמוד שיש בו גדוּלה, רוחב דעת ושמחה, הוא תלמוד שסופו להתקיים במעשה. שמחה בלימוד יכולה להתבטא בתחושת סיפוק עמוקה גם לאחר מאמץ ממושך, גם אם לא הושגו השגות גדולות, אלא מעצם הכניסה למרחב התורה, ההתמדה והריכוז בה.

המזון החומרי, גם הוא מצורף הוא בהשלמת פעולותיו, עם הטעם הטוב, הרֵיחַ העדין וצהלת הנפש המכשיר את כוח החיים להתרחב ולהתעלה. המזון הגופני אינו מסתכם רק בערכים תזונתיים כמותיים, אלא כולל מרכיבים חווייתיים חיוניים: טעם, ריח ומרקם – תחושת ההנאה והסיפוק הנלווית לאכילה. מרכיבים אלו אינם מותרות, אלא חלק אינטגרלי מתכליתו של המזון. וקל־וחומר הדברים במזון הרוחני, מזון הנפש המשכלת, החושבת, המציירת ומרגשת, שהעונג הרוחני, והשמחה השוקטה הפנימית, היא עצם יסוד חייה. אם במזון הגוף יש חשיבות כה רבה לטעם ולהנאה, על אחת כמה וכמה במזון הנפש – התורה והחוכמה. הנפש, על מכלול כוחותיה, ניזונה מהעונג הרוחני ומהשמחה הפנימית. התורה והחוכמה אינן רק אוסף ידיעות תכליתיות, אלא יש להן "טעם", "צבע" ו"מקצב", היוצרים חוויה רוחנית עשירה.

לשמירת הטעם הטוב, וההרווחה הנפשית של האדם ביחס למזונו הגופני, הוכנו בעולם, מחסד המשביע לכל חי רצון ברוך־הוא, מיני מזון רבים ושונים, שיכולים להתחלף לפי כל אחד ואחד, לפי מצבו, טעמו, ולפי זמנו, ולפי תקופת היום והשעה, ולפי פרקי השנה ומשך החיים. וההתרחבות של הבחירה היא מתאמת אל הנטייה הפנימית, בבעלי־חיים הטבעיים בתכלית שלמותם, ובאדם רק אם הוא בריא בגופו ונפשו כראוי לו. המזון הרוחני יש לו גם־כן זה הכלל: "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר כִּי־אִם בְּתוֹרַת ד' חֶפְצוֹ" (ע"פ עבודה זרה יט, א; תהלים א, ב). כשם שהעדפתו הקולינרית של האדם משתנה לפי מצביו השונים בחיים, כך ההעדפה בלימוד התורה, שיש לה חשיבות רבה. השמחה והעונג בלימוד נובעים מן ההתאמה שבין תחום הלימוד לבין נפשו של הלומד, אופיו, מצבו בחייו ונטיותיו. התורה היא אינסופית ורבת פנים – פשט ודרש, הלכה ואגדה. כל אדם, לפי אופיו המיוחד ולפי המצב הנפשי בו הוא נתון, צריך למצוא את המקצוע בתורה שבו לבו חפץ. חפץ הלב אינו גחמה, אלא אינדיקציה להתאמה פנימית, כשם שהטעם מורה על צורך גופני. לא מדובר בשיפוט ערכי של חלקי התורה, "האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה" (עירובין סד, א); אלא בהכרה שכעת ישנו חלק שיותר מתאים לנפש מסוימת, ובזמן אחר או נפש אחרת מתאים חלק אחר.

על־כן מוכרח הדבר שכל הכיכר הגדול של הרחבתה של תורה יהיה נגול לפנינו בכל רחבו, בכל מקצועותיו השונים והמרובים, למען נוכל להיות מוכנים לכוון את הזמן והנטייה לפי החפץ הפנימי לרוות צימאוננו בערך המכוון בנטיותינו פנימה, כדי שלא לבד הידיעה והתועלת נקבל בלימודנו, כי־אם גם שפע הברכה החיים והשלום, של העונג והשמחה הפנימית, שהם ירחיבו צעדינו וינשאו את רוחנו, ברום עוזה של תורה, שרק מרוב־כל נוכל בטח לעבוד את ד' בשמחה ובטוב לבב. על־פי לשון הפסוק מפרשת התוכחה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז). יש הכרח להציג את התורה במלוא רוחבה ועושרה, על כל מקצועותיה – הלכה, אגדה, פילוסופיה, קבלה, מוסר, דרוש ועוד.[6] יש לאפשר לכל לומד למצוא את "מזונו הרוחני" המתאים לו, את התחום או את סגנון הלימוד שידבר אל לבו ויעורר בו חפץ פנימי, ורק כך יוכל הלומד להרוות את צמאונו באופן המכוון לנטיותיו הפנימיות.[7] העונג הרוחני מרחיב את צעדיו של האדם; במקום להצטנף בפינה צרה של קיום מתוך הכרח, הוא פועל ברום עוזה של תורה, במרחב של עוצמה ותעוזה.

אמנם, יש יחידי סגולה שהם גדולים מאוד בכל מקצועות התורה, כמו הרמב"ם, הרמב"ן, המהר"ל, הגר"א והרב קוק עצמו; אך אין לצפות זאת מכל אחד. רוב רובם של תלמידי החכמים הגדולים הם גדולים בתחום אחד בלבד, התואם לנפשם ולאופיים. ישנם 'מרי דהלכה', 'מרי דאגדה' ו'מרי דקבלה', ואין לדרוש מן האדם ללמוד דווקא תחום מסוים בניגוד לנטייתו הנפשית. לא טוב עושות מסגרות לימוד שמצמצמות את העיסוק התורני לתחומים ספציפיים, תוך התעלמות ממגוון האוצרות הרוחניים הטמונים בתורה.

הדגש על חפץ הלב כנקודת החיבור המרכזית לתורה הוא יסודי. חפץ זה אינו קבוע וסטטי, אלא יכול להשתנות במהלך החיים, כפי שטעמים במזון משתנים. לכן חיוני שהגישה לתורה תהיה פתוחה וגמישה, ותאפשר לאדם לעבור בין תחומים וסגנונות לימוד בהתאם להתפתחותו ולצרכיו המשתנים. שיבוש חפץ הלב של הלומד עלול לפגוע ביסודות המרכזיים של 'תורה לשמה', של השראת השכינה, של העונג הרוחני ושל היכולת לחדש בתורה.