כישרון המחשבה מייחד את האדם כיצור מבין כל יצורי עולם. מבין בני האדם, מתייחדים בעלי כושר החשיבה החד יותר. בפרק זה מתאר הרב באופן תמציתי הן את תכונת המחשבה והן את עצמתה, שאף היא מתחלקת לשלושה חלקים עיקריים: א. רכישת המידע הקיים כבר על ידי שינון וזיכרון. ב. הכושר האנליטי. ג. הכושר הסינטתי. הפרק שלנו בעצמו הינו ביטוי מצוין לכושר אנליטי שבעיקרו נועד להיות אמצעי מתודי לצורך פעולת חשיבה סינתטית נכונה ופוריה. אפשר לומר שיש בדברים אלו הנחת יסוד סמויה שאם האדם יחשוב נכון ויתקדם באופן שיטתי על פי המתווה הזה, הוא לעולם יגיע אל המסקנות הנכונות ואל תפישת העולם השלמה האמיתית. הנחת יסוד זאת קיימת בהגותם ושיטותיהם של כל גדולי המחשבה בתולדות התרבות האנושית. אמנם, הוגי דעות גדולים הדגישו בדרך כלל את הפן האינטלקטואלי גרידא, ואילו הרב מצרף במעמד כמעט שווה גם את הרגשות אל הרעיונות, אף שהרעיונות מוזכרים בפרק שלנו תמיד ראשונים.
יתכן שעשרת עסקי המחשבה מכוונים כנגד עשר הספירות מלמטה למעלה. דומה שרד"ך ערך את הפרק הזה כאן אחרי הפרק של אור ישר ואור חוזר כיוון שמודגם בו העיקרון של אור חוזר בתחום המחשבה באופן שיטתי. זהו תיאור רציף של לימוד שמתחיל מהאחיזה הפשוטה ביותר בפרטים ועולה עד כדי תפישה שלמה אצילית של כל המציאות כולה שבה מצויים הפרטים.
השלב הפשוט, התחתון ביותר, הוא שינון הרעיונות והרגשות הידועים מכבר. השינון הוא עיסוק בדברים המביא לידי זכירתם. מעבר לזכירה הפשוטה השינון מאפשר הבחנות מסוימות בעניינים עצמם. שינון הוא מלשון שן – כמו ששיניים בפה הן העושות את המלאכה הראשונה של חיתוך וטחינה, כך השינון מחלק את המידע לחלקים וחוזר עליו שוב ושוב כמו פעולת הטחינה, ועל ידי כך המידע מעובד ומתאים לעיכול. כיוון שייתכן ועשרת השלבים האלה שיש בהם הדרגה מן הפשוט אל הנעלה, הם כנגד עשר הספירות, הרי שהשינון הוא כנגד הפה. בדימוי הספירות ישנם שני משלים ציוריים בסיסיים של עשר ספירות: האחד, כל הגוף כולו שכולל ידיים רגליים, לב וראש, והשני, הפנים, הראש. כל החלקים בראש, הפה, הלשון, השיניים, האף, האזניים, העיניים, המצח והמוח כולם עוסקים בקליטה ובעיבוד הרשמים הנקלטים מבחוץ וכן בפלט החוצה. התחנה הראשונה במערכת הקליטה היא השינון כלומר השיניים, ההכנסה אל הפה. "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז), "שיהו דברי תורה מחודדים בפיך" (קידושין ל, א) – זהו שלב ראשון והכרחי בבניית תרבות כרצף והורשה מדור לדור על ידי טיפוח כישרון היסוד של האדם מילדותו וחיבורו אל הכלל באמצעות חיבורו אל אוצר הידע המצטבר.
השלב השני הוא זיכוכם וברורם של הרעיונות והרגשות. לעומת הפעולות המכניות הראשונות של חיתוך, טחינה ופירוד בפה, השלב השני הוא תהליך עניני ומהותי יותר של זיכוך ובירור לסוגים של טעמים. לאחר חלוקת המידע לחלקים קטנים של זכירה ומיון לדף, עמוד, ספר, עניין ומקצוע שהם רק סך מסוים של מידע, יש לעמוד על התוכן של העניינים הנלמדים. זיכוך הוא פעולה שמפרידה בתוך אותו עניין לקטגוריות שונות, כמו למשל: בין עצמי למקרי, מתמיד וזמני, או בין רמות שונות כמו מהות, איכות וכמות. ברור הוא פעולה שמפרידה בין עניין לעניין על פי קנה מידה תחומי כמו מחשבה, דיבור ומעשה, אישי או ציבורי, או דומם, צומח, חי ומדבר.
השלב השלישי הוא סידורם ויחושם זה לזה בצורה הגונה, לאחר ההפרדה של כל טעם, ריח ויסוד כימי לעצמו, יש להבין איך הם משתלבים כולם כאחד. היום קוראים ליחוס הזה גם בתחום התזונה 'השפעה סינרגטית', כלומר כיצד הכוחות פועלים יחדיו. יש הבדל בהשפעה ובעצמה של פעולת כל הכוחות בזה אחר זה לבין פעולתם במשולב בו בזמן. למרות שמצד החשבון הפשוט אין הבדל, ההשפעה הדדית של החומרים זה על זה סידורם ויחושם זה לזה בצורה הגונה יוצרת הבדל. לאחר שהבחנו בעניינים המהותיים והעקרוניים כל אחד לעצמו, אנו רוצים להבין אותם כמערכת. יש לחפש את הסדר המתאים, של כל אותם הדברים שהבחנו בהם לפני כן, כל אחד לפי עניינו. שלב זה בחשיבה הסינתטית הכרחי, שהרי שום בירור ומיון לא מבטל את היות הדברים נתונים כמכלול. על כן אנו מבינים שעיקר קיומם ופעולתם גם הוא בתוך המכלול ועל ידי קשרים והשפעות שביניהם. שלב זה מביא אותנו למודעות שגם התווך, השדה שבו מתרחשים הדברים אינו חלל ריק, אלא כולו מערכת יחסים שהסדר שלה הוא בעל ערך עצום, הן מבחינת הדברים המובחנים והן מבחינת כל שאר הנוכחים המעוניינים בהשפעה כזאת או אחרת של אותם הדברים המובחנים.
השלב הרביעי הוא הוספת חידוש על כל אחד מהם. רק אחרי שאנו מבינים את הרעיונות והרגשות כחלקים בתוך מערכת, אנו מגיעים להבנה מלאה באשר לערך של כל אחד מהם, הן בפני עצמו והן כלפי סביבתו. כיוון שאנו מבינים זאת, אפשר לחדש, להוסיף על כל אחד ואחד מבלי להרוס את הסדר והמרקם, מבלי לפגוע במערכת בכללותה. אפשר לראות דוגמא לדבר בתא הסרטני שבגוף האדם. החוקרים מחפשים שנים רבות איך למנוע מוות של תאים, וכך למנוע את ההזדקנות. לכאורה כל תא שגדל ומתפתח הוא טוב ומועיל למערכת כדי שלא תתנוון ותזדקן. אך הנחה זו איננה נכונה: התא הסרטני גדל במהירות ובעצמה רבה, ובכל זאת הוא מזיק ומסכן את המערכת. זאת מכיוון שגדילתו איננה בהתאמה למערכת המאוזנת. כאשר לפתע, מסיבות לא ברורות, יש התפרצות של גדילה שלא כחלק מהאיזון, היא הופכת לרועץ. בנמשל, אם כן, צריך קודם כל להכיר את המערכת בכללותה: הידע, המושגים, ההבנות, הרעיונות והרגשות. במצב של איזון נפשי אסור שרגש אחד יבוא על חשבון רגשות אחרים, גם אם הוא טוב כשלעצמו. לכן, רק על ידי הכרת הסדר הפנימי של המערכת, נוכל להוסיף חידוש הגון שישתלב בה היטב. יחד עם זאת, ברור שיש בשלב הזה מן האנטיתזה, הניגוד לשלב הקודם, מכיוון שמירב תשומת הלב והמאמץ מופנים לעצמיות וייחודו של כל עניין ועניין. לעומת תפישת הרוחב של השדה והמכלול, מודגש כאן מימד העומק שבכל נקודה ונקודה ופוטנציאל היצירה והצמיחה שבכל אחד. חשוב להבין שגם כאשר נדמה שהעיסוק העיקרי סובל מהעדפת יתר של מושג מסוים או רגש כלשהו, אין זו נסיגה אלא התקדמות, מכיוון שטבעה של כל מערכת – מושגית או רגשית – הוא דינמי, ודינמיקה זאת מגיעה על ידי תהליך מתמיד של מימוש הפוטנציאל שבכל חלק וחלק, אירועי הולדה, יצירה ואף התפרצות.
השלב החמישי הוא הוספת הארה כללית על העולה מקיבוץ כולם יחד, אחרי שאנו יודעים את דרך החידוש בכל אחד מן החלקים באופן מתאים ונכון, ניתן להוסיף על המערכת, לא רק כאוסף של יסודות, אלא כמערכת אורגנית שלמה.
ניתן דוגמא לעסקי המחשבה עד כה ממערכת המושגים של ידיעה ובחירה חופשית. בתוך המערכת הזו מצויים מושגים כמו השגחה, קבלת עול ומשמעת, בחירה חופשית וחירות הרצון, ערך המעשה, ערך הכוונה של האדם. בשלב ראשון צריך להכיר היטב את המושגים הללו. בשלב שני צריך לזכך כל מושג לעצמו, לעמוד על מהותו של כל מושג. שלב שלישי הוא הבנת הקשר בין המושגים השונים, ואיך כל אחד מהם משתלב במערכת כולה. כל אחד מהמושגים הללו מתייחס לאחרים מבחינות שונות, ויש להבין זאת. הבחירה החופשית וההשגחה אינם מושגים שאדישים זה לזה ואינם משתלבים באופן פשטני. השלב הרביעי הוא הוספת חידוש על כל אחד מהם. לאחר הבנת המערכת, ההשפעות, הסייגים והגדרים אפשר להעמיק בכל אחד מהמושגים האלה ולחדש בו. השלב החמישי הוא הוספת הארה כללית כיצד ההבנה של המערכת הזו בכללותה ובפרטיה תורמת לנו להבנת העולם והמציאות. למשל כיצד הבנה טובה של מושגי ידיעה ובחירה מאירה על מערכות מושגים נוספות כמו שכר ועונש, טוב ורע, נצח וזמן, אהבה ויראה ועוד ועוד.
השלב השישי הוא הוספות רעיונות ורגשות חדשים ממקור הדעה והרגש בשלב הזה ישנו מעבר לרמה אחרת של למידה. בחמשת השלבים הראשונים מקור החשיבה היה מידע נתון, הקיים זה מכבר, שהמאמץ העיקרי היה לקלוט אותו, למיינו, לעכלו, לעבד אותו מכל זוויותיו ולהפכו לחלק מן הזהות האישית. גם הוספת החידוש והוספת ההארה הן עדיין חלק מאותה המסגרת הקיימת. בשלב השישי של החשיבה, כל מה שהצטבר עד עתה הופך להיות השראה שאמורה לפתוח ולפתח את מעיין היצירה העצמי והמקורי – ממקור הדעה והרגש. הידע החדש לא בא לנו ממקור חיצוני, אלא מתוכנו, והוא מוסיף על המערכת הקודמת עוד גוונים ורעיונות. הגילוי החדש לא בא לסתור את מה שנלמד כבר, אלא להוסיף.
השלב השביעי הוא חיבור ההוספה עם האצור מכבר. לא די להבין שהחידוש לא סותר את הקיים, יש להראות את נקודת החיבור, כלומר להתבונן באצור מכבר לאור הרעיון החדש. לדוגמא, במשך כמעט אלף שנה הראשונות של הקיום היהודי, לא רווח העיסוק במושגי העולם הבא והישארות הנפש (עי' אורות, 'למהלך האידיאות בישראל', ה, ד"ה "אבל חשכת הלילה"). אולם, לאחר חורבן בית המקדש, חז"ל הרחיבו בלימודם ותיאורם של מושגים אלה. זהו חידוש ותוספת שבאים ממקור הדעה והרגש – ביטוי לדעות ורגשות שהתעוררו בתקופה קשה של התמודדות עם שאלות עתידה של האומה ועתידו של היחיד בהעדר מלכות, מקדש ועבודת קודש הכתובה בגלוי בתורה ובנביאים. אך לא די בחידוש בלבד – יש למצוא את החיבור אל אוצר הידע הקודם, הנתון. כעת יש לקרוא את כל דברי התורה והנביאים לאור החידוש הזה, ואז מוצאים בהם נקודות חיבור ורמזים ברורים שלא שמו לב אליהם לפני כן. כך מתחוור לנו שיש לחידוש הזה אחיזה בידע המסור לנו מכבר, בבחינת "כל מה שעתיד תלמיד וותיק לחדש כבר נאמר למשה מסיני".[1] החיבור איננו מעשה הרכבה מלאכותי, אלא חשיפה של קשר קיים על ידי זווית ראיה חדשה שלא היתה קודם לכן, כמו שראה משה רבנו בבית מדרשו של רבי עקיבא.[2]
השלב השמיני הוא הופעות חדשות שנולדות מהחיבור. כשאנו קוראים בעיניים חדשות את מה שכבר ידענו, אנו רואים שעצם הבנת החיבור מולידה הופעות חדשות – החיבור עצמו הופך למקור השראה שמעודד את תעופת הדמיון, התבונה והרגש וגורם ליצירת מושגים חדשים וחזון חדש. דוגמא לדבר אנו רואים אצל מדען או אמן, המתבונן בתורה ומגלה בה עולמות חדשים, שמצד אחד משתלבים באופן נפלא עם הידוע ומצד שני הם חידוש נהדר. התורה מופיעה אלינו באור חדש שנולד מהחיבור עם מושגים פילוסופיים, מדעיים, אמנותיים או סוציולוגיים שיש בהם חידוש ביחס לתורה כשם שדברי תורה הם חידוש לאותן מערכות המושגים.
השלב התשיעי הוא התעלות רוחנית עליונה היוצאת מכללות ההופעות כולן, שלב זה איננו סיכום של כל הקודם אלא תחושה חדשה לחלוטין – מודעות לגודל הכישרון הרוחני המוכח על ידי כל מרחב הידע וכל עוצמת החידוש, חווית רמה חדשה שאליה הגיעה האישיות. מעתה כל לימוד חדש אינו בבחינת קושי שיש להתגבר עליו, אלא חויה של שמחה, הזדמנות חדשה לביטוי עוצמת הכישרון וגודל האישיות. כאילו אדם שם לב שצמחו לו כנפיים, ואז אין שמחתו רק על הגובה שהוא מצוי בו, אלא על עצם כך שהוא יודע לעוף. כך הוא תלמיד חכם שהפך לבן עליה (עי' סוכה מה, ב).
השלב העשירי והאחרון הוא השקפת עולם שלמה, הבאה מכל הגורמים הרוחניים הללו כאחד. השקפת עולם חלקית פירושה, שבמרכז קיים רק פן אחד של המציאות או של הנפש, תכונה אחת של התנהגות – יציבות או תנועה, מסורת או חידוש, ויתור או כיבוש, חברה או יחיד. לעומתה השקפת עולם שלמה היא מארג מלא של מושגים, תכונות ונטיות שאין בו הכרח לוותר על אחת מהם, שאין לפי השקפה זו שום דבר מיותר, לא בעולם ולא בנפש, לא בתחושות ולא בתקוות, אלא הכל תופש את מקומו ואת ערכו, ושבלעדי אחד מהם כל המארג כולו ימצא פגום, לקוי או חלש. "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד). בהשקפה זו המציאות מבוררת וכוללת את כל השלבים הקודמים. כשעוברים משלב אחד למשנהו, השלב הקודם לא בטל אלא נכלל בבא אחריו. זהו סולם שלם שכל השלבים בו פועלים כל הזמן יחדיו. השקפת העולם השלמה היא לא רק תחושת ההתעלות אלא גם תחושת ביטחון ויציבות בהתעלות עצמה. זוהי לא יציבות של אדם כפות, שהוא יציב בגלל חוסר תנועה, אלא יציבות של התחברות אל הנצח. נצחיות שיש בה שלווה, ביטחון ויציבות ויחד עם זאת יש בה זרימה מתמדת והתעלות של מושגים, של הבנות, של רגשות ושל התגדלות והטבה – "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים" (עי' אורות, זרעונים, 'צמאון לאל חי').
