שער ראשון חכמת הקֹדש, מערכת חכמת הקודש – הקדמה

הקדמתו של רד"ך, שהיא ברובה חזרה על שמות הסדרים בתוספת הגדרה קצרה, מעידה על מחשבת העריכה שלו. ננסה לעמוד על כיוון מחשבתו בהבנת שיטתו ההגותית של הרב זצ"ל.

נדמה שבהקדמה זו ישנם שלשה שלבים אותם ראה רד"ך לנגד עיניו כשהוא סידר את הפרקים הללו:

השלב הראשון מחולק לשלושה חלקים: איחוד הנסתר והנגלה, הכללות והפרטות, מדע הקודש והחול. השלום פנימי והאמת האחת הניתנת להכרה, צריכים לחול על הניגודים היסודיים שמחשבת האדם הצביעה עליהם. הניגודים בין הנסתר והנגלה, בין הכללות והפרטות, בין הקודש והחול כמדע. מתודיקות, הנחות יסוד ומטרות שונות הם עניינו של המדע. זוהי בעצם החכמה במובן הראשון שלה – גישה אינטלקטואלית אל המציאות. במציאות ברור שיש אמת, אבל כאשר אנו מנסים להבין אותה באופן אינטלקטואלי, מתגלים ניגודים וסתירות. הפער הזה יוצר מצב מביך ובעייתי: אנו יודעים שיש אמת, וכמעט באותה מידה אנו יודעים שאיננו יכולים להכיר אותה, כיוון שאם ניטה לדעה אחת אודות האמת – נפסיד את כל הדעות האחרות. אם נציב ידיעה חיובית בעמדה אחת, אנו כאילו מבטלים את העמדה השניה, אבל היא לא באמת מתבטלת, ולכן לעולם תבוא תגובה שתציב את העמדה הנגדית כעמדה החיובית, אבל בכך תבטל את העמדה הראשונה, ולכן גם היא לא מסוגלת לתת פתרון אמיתי לבעיה.

מבחינה אינטלקטואלית, עניינה של חכמת הקודש, שנקראת חכמת האמת, בכך שהיא איננה מוותרת על אף אחד מהקצוות האפשריים. היא כוללת את הדעות כולן בשלום פנימי – לא בשלום חיצוני של פשרה מסוגים שונים, אלא בשלום פנימי, כלומר, האמת מתגלה בה באופן מערכתי-אורגני. שלום פנימי במובן של השלמה מצד מהות הקצוות: האחד משלים את האחר מפני שהוא ניגודו, כי אם היה זהה לו – לא היה משלים אותו, אלא היה מיותר. מבחינה פילוסופית אנו מדברים על חשיפת הדיאלקטיקה של המציאות, של החיים, של הנפש והתבונה, מעמדת הקודש. כלומר, הקודש נחשף אלינו במידת-מה, ומן העמדה הזאת אנו מסוגלים להגיע לאותה האמת שהיא ההשלמה הפנימית שבין הניגודים.

דרך חכמת הקודש היא איחוד, אחדותיות של הנסתר והנגלה, של שני הרבדים המהותיים שבמציאות, שאנו לא יודעים לאיזה מהם להתמסר. כשאנו מתמסרים לנגלה אנו חשים את הפשטנות והשטחיות שלו. כשאנו מתמסרים לנסתר, אנו מרגישים את הערטילאיות, את כמעט אי-הממשות ואת עוצמת התביעה המוחשית של הנגלה ההופכת למכשול נורא. לכן, ראשית כל חייבים להגיע לאיחוד הנסתר והנגלה מעמדת הקודש. צריך להבין, שהקודש העלום, הנסתר מצד עצמו לגמרי, הוא הוא המקור לנגלה כולו. צריך אמנם ללמוד כיצד ובאיזה אופן, אבל הוא המקור האחד שההתוודעות לקיומו מאפשרת את האיחוד המהותי. האיחוד לא נעשה בכפיה על שניהם להיות אחד, אלא האחדות באה מן המהות העצמית שיסודם של הנגלה והנסתר הוא אחד, הקודש.

איחוד הכללות והפרטות, זהו ההיגיון, הן בנגלה והן בנסתר. האם ללכת אל הכללי או אל הפרטי? מהי דרך הלימוד הנכונה – בדרך האינדוקציה או בדרך הדדוקציה? או שנדע כלל ונגזור ממנו את כל הפרטים מבלי להתייחס לעובדות הפרטיות; או שנלך מן הפרט אל הכלל, אבל אז לא בטוח שנוכל לגזור את הכלל מן הפרטים שהרי אף פעם לא כל הפרטים ידועים לנו. הנטייה התבונית היא להתייחס הן אל הכללים והן אל הפרטים: להבין כיצד לאחד את שניהם, לדעת איפה לשים את הגבול לפרטים, איפה לשים את הגבול להשערת הכללים כדי שיבחנו על ידי הפרטים. נדמה שהפתרון של איחוד דרכי ההגיון של הכללות והפרטות, הוא דווקא אי-וודאות מוחלטת לא בפרטים ולא בכללים. העיקר הוא התנועה האינטלקטואלית המתמדת מן הפרטים אל הכללים ומהכללים אל הפרטים ויכולת השינויים, אולי לא באופן מוחלט ומהותי, אבל באופן של שינוי, למידה מתמדת וגילוי מתמיד.

איחוד מדע הקודש והחול, זו הייתה בעיה מדויקת ומנוסחת בימי הביניים, כאשר נעשו ניסיונות שונים, מוצלחים יותר או פחות, להתבונן אל מדע הקודש – שהוא מערכת ערכים ומסקנות מן העיסוק האינטלקטואלי בכתבי הקודש כמקור האמת, מנקודת המבט של מדע החול – שהוא מערכת ערכים ומסקנות מן העיסוק האינטלקטואלי בתוצאות התצפית והניסיון במציאות המוחשית. כמו כן להיפך, עיסוק במדע החול מתוך העמדה של מדע הקודש.

שתי הגישות הללו הן ניסיון להבין איך להכליל את כל הפרטים, איזו משמעות כללית יש לתת לסך מסוים של פסוקים והיגדים, או לסך מסוים של תצפיות וניסויים, כיצד הם מוכללים, מה משמעותם ועל מה הם מצביעים? בימי הביניים היה עיסוק אינטנסיבי בניגוד הזה, אך בזמן החדש הניגוד הפך להיות אלטרנטיביסטי: או מדע הקודש או מדע החול. היו ניסיונות לעשות הבחנות ופשרות, שבעיקר עמדו על אי-הרלוונטיות של אחד כלפי השני, שהרי מדע החול עוסק במציאות הפיזיקלית ותיאורה המדויק, ולעומתו מדע הקודש עוסק במציאות הנפשית והרוחנית ובמשמעויות התיאולוגיות והמוסריות שהיא מעניקה לתחושות האדם. זו אמנם פשרה שמניחה את הדעת לזמן מה במובן זה שהיא יוצרת הפסקת אש ודו-קיום, אבל אין זה שלום, אלא אדישות הדדית. לאמתו של דבר, מעמדת הקודש פשרה זו היא בלתי אפשרית, כי הקודש מניח שמדע הקודש – ההתגלות, והחול – הבריאה, באים מאותו המקור, ולכן איחוד מדע הקודש והחול הוא הכרחי. אבל כיצד יהיה האיחוד? כנראה שהמתודה של הכללות והפרטות תהיה כאן המפתח, והיא עצמה מושפעת מאיחוד הנסתר והנגלה, כי בכל כלל תמיד יש מן הנסתר,
כיוון שלא כל פרטיו ידועים. וגם בפרט תמיד יש מן הנסתר, כי אין אנו יכולים לדעת בביטחון כיצד הוא נגזר מן הכלל. בזה ובזה יש צדדים של נסתר ונגלה והאיחוד שביניהם הוא זה שיוצר את האמת. זהו השלב הראשון.

השלב השני – העיסוק במדע הקודש או חכמת הקודש ברמה גבוהה יותר: אור הרזים וקשב היחודים. לאותו הניתוח האינטלקטואלי שדיברנו עליו בשלב הראשון מתווספת חוויה נפשית עמוקה של גילוי, שכנוע וודאות פנימית. הרזים שאפשר וראוי לעסוק בהם מבחינה אינטלקטואלית, יש בהם איזו הארה שמכוונת את הנפש האנושית לסוג של קיום מלא. שהרי האדם לא רק יודע ומבין, אלא גם כמו חש את ההארה. קשב היחודים פירושו שהאדם כמו שומע את ההויה, שומע את הלמות העצמיות שלה, היחוד שלה. היחודים הם אותם הצדדים של ההתאחדות המוחלטת, ההזדהות של הנפש עם מקור עליון יותר, גם אם זה לא בהכרח המקור העליון ביותר, אבל הוא יותר נעלה מהחיים הרגילים, שבהם אנו מפעילים את הניתוח הרציונאלי הבהיר, אך קריר במעט.

השלב השלישי – המתגלים בתחית הקודש בארץ הקודש. כאן רד"ך מדבר על מציאות של נבואה: ארץ שהיא קודש, שבה מתחולל תהליך של תחית הקודש. זהו סוג אחר של קיום רוחני, אינטלקטואלי וגם חברתי – הנבואה. הנבואה, היא לא רק מוארוּת והקשבה, אלא הפעלה הרבה יותר אינטנסיבית, חיים מלאים שבאים מן השפע, ממקור יותר נעלה. היעד שחכמת הקודש אמורה להביא אותנו אליו, הוא הנבואה כמצב קיומי, נפשי, רוחני, נשמתי וגם מעשי. בנבואה הישראלית לא מתגלים רק דברי חכמה ערטילאיים או הדרכות מוסריות, אלא הכל: משאלת השמן של אלישע (מלכים ב, ד), העושר והאתונות של שאול (שמואל א, ט, ו), הסדר החברתי, הסדר המדיני של מערכות יחסים עם מעצמות ועמים, ועד לחזיונות הנשגבים ביותר. כל אלה מתגלים רק בארץ הקודש שבה ורק בה, תהיה תחית הקודש. הדברים הללו מזכירים את דברי הרמב"ם שאומר שהנבואה אמנם לא נשלטת על ידי האדם, אבל הדרך אליה, ההכשרה לקבלתה, עוברת בכל מסלול ההכשרה האינטלקטואלי, המוסרי ואפילו הגופני בריאותי.[1]