הרב מתאר כאן שני מצבים נפשיים, הנובעים משני מצבים במציאות הלאומית.המצב האחד הוא מה שנאמר על הגאולה האחרונה: "בִּבְכִי יָבֹאוּ"[30]. כלומר, שההתקבצות לארץ ישראל תהיה מלווה בבכי, ולא תהיה מרצון. הרב מפרש כאן את הבכי כהרגשה פנימית של אי-התאמה. יכולנו להרחיב ולומר שהבכי הוא תולדה של אנטישמיות ושל עקירה של האנשים ממקומם ומביתם. אמנם היו דברים קשים, אבל הרב ממקם את זה במקום אחר, מקום שבו גם אם אין צרות ועקירה קשה, והאנשים החליטו לבוא מרצונם, עדיין הם אינם שמחים.מה יש במציאות הזו, שגורם לתחושה של אי נוחות וגעגועים למה שהיה פעם?
"בִּבְכִי יָבֹאוּ", אֵיזֶה יָגוֹן קוֹדֵר עוֹד מְמַלֵּא אֶת לֵב שָׁבֵי-הַגּוֹלָה הַבָּאִים אֶל נַחֲלַת עוֹלָמִים, – זֶה הַיָּגוֹן הַקּוֹדֵר, שֶׁגָּרַם הֶפְסֵק הַגָּלוּת בֵּין הַהַשְׁפָּעָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית בִּמִלּוּאָהּ וְעֹז-חַיֶּיהָ הַלְּאֻמִּיִּים וּבֵין הַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית בְּעֵת הַהִתְרַחֲקוּת הָאֲיֻמָּה מִכָּל מַעֲמָד יְסוֹדִי לָאוֹרָה הַנִּצְחִית שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה.
כלומר, הגלות היא סוג של מחיצה החוסמת את מה שצריך היה להיות, והיה רק במידה מסוימת, את – הַהַשְׁפָּעָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית בִּמִלּוּאָהּ וְעֹז-חַיֶּיהָ הַלְּאֻמִּיִּים – כלומר שהחיים הלאומיים – חיי הציבור, חיי הכלל וחיי היחיד הקשורים לציבור, הקרקע והבית, העיר והמלאכה, כל החיים נתפסים כהשפעה א-להית. המלוכה והמקדש, החינוך, הלימוד והסדרים הכלכליים – הכל קשור בקשר ישיר אל ההשפעה הא-להית. זה המצב שראוי להיות, ובמידה מסוימת אף היה בימי דוד ושלמה.
המצב השני שיצרה הגלות הוא – הַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית בְּעֵת הַהִתְרַחֲקוּת הָאֲיֻמָּה מִכָּל מַעֲמָד יְסוֹדִי לָאוֹרָה הַנִּצְחִית שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה. אין לה לאורה הנצחית של כללות האומה נקודת אחיזה כמעט, יש לה קיום ארעי. אותה הקהילה הנודדת כל פעם ממקום למקום, ומסתגלת כל פעם מחדש – זהו מעמד ארעי לאותו היסוד הלאומי שהיה קיים במשך כל הדורות.
גם בעניין של פסיקת הלכה יש חיסרון. היעדר הסנהדרין הוא פגם נוראי, כשאין דיינים סמוכים ואין מי שיכול לשוב ולהחיות את התורה שבעל פה. אבל ישנה השפעה אחרת, ההשפעה הדתית. טעות של ראיית החיים הפרטיים, המשפחתיים והקהילתיים, כחיים שבעזרת הדתיות, החוק והציות הופכים לארבע אמותיו של הקב"ה.[31] רק הן ולא ההארה הגדולה, הכוללת גם את הציות אבל לא רק אותו. הגלות היא זו שיצרה את המציאות היהודית הזו, והגלות עומדת כמחיצה בין הראוי למצוי.
גם יהודים שבאים לארץ ישראל מתוך רצון, ולא מתוך אילוץ ומנוסה מפני סכנה (כדוגמת היהודים הבאים כיום מארצות הברית, שם אין פוגרומים, ובאים לארץ ישראל כדי להיות כאן וכדי להשתלב בתהליך הגאולה) אפילו אנשים כאלה חשים לפעמים געגועים למה שהיה שם. קשה לעבור ממצב נפשי אחד לאחר, המאוויים הרוחניים עדיין מרוכזים בדתיות הגלותית, ולא בחזון של היפתחות למשהו שונה, משהו גדול יותר ואולי גם מפחיד בשל כך. כך אנו מוצאים חצרות חסידים, וגם ישיבות, עם שמות של מקומות בגלות. אם לוילנה קראו פעם 'ירושלים של ליטא', היום מקימים בירושלים 'כולל וילנה', או שכונה בשם 'רמות פולין'. השמות מאד חשובים כי על ידי שם אדם מגדיר מציאות.
ישנו מתח בין העבר להווה, גם העולים מבינים שאי אפשר להעתיק לגמרי את התבנית שהייתה בגלות לכאן. אבל השורשים הרוחניים נמצאים בהוויה ההיא, שיש בה עומק של דורות ונקודות אחיזה. אם מתנתקים מזה, לכאורה נשארים באוויר לגמרי. אני כאן, אבל ה'כאן' הזה עדיין חלול מבחינתי, ולכן מבחינה נפשית אני עדיין שם. ה'שם' הזה אומר לי משהו – מנהגים, מבטא מסוים, סדרי תפילות, זיכרונות, וזהו תוכן נפשי גדול מאד. הקושי הנפשי הזה הוא הבכי והיגון עליהם מדבר הרב.
גם אצל אנשים גדולים יש סוג של קשרים שאי אפשר לנתק. אפילו לגבי חפצים יש תחושות כאלה, ששומרים אותם למרות שהתיישנו, על אחת כמה וכמה לגבי תבנית חיים שלימה. וכי תמורת מה יוותרו עליה? תמורת חזון שטרם התממש? תמורת מציאות שעדיין לא קמה? אף שהקמת המדינה היא דבר כל כך נצרך, וכל כך מתבקש, יש פחד – איך נתמודד עם זה? מה נצטרך לעשות? זה מחייב עבודה רוחנית. הבכי הוא ביטוי לסוג של פרידה, של מעבר ממקום למקום. וזו מציאות לא קלה.
אֲבָל מִיָּד שֶׁאֵיזֶה נִיצוֹץ שֶׁל גְּאֻלָּה מַתְחִיל בָּרוּחַ, כֵּיוָן שֶׁהָאוֹרָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית-הַלְּאֻמִּית, הַנִּתְבַּעַת בְּחָזְקָה אֲפִלּוּ מֵהַטֶּבַע הַפְּרָטִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, פּוֹגֶשֶׁת אֶת הִתְגַּלּוּתָהּ עַל-יְדֵי כָּל הַזְּרָמִים הַדָּתִיִּים וְהַלְּאֻמִּיִּים וְכָל סְעִיפֵיהֶם מִמְּקוֹרָם הָאֱלֹהִי, בְּמַעֲמָד כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּסִיס לְתִקְוַת דּוֹר דּוֹרִים, – מִיָּד הַשִּׁירָה הַחֲדָשָׁה מִתְנוֹצֶצֶת, וּצְלִיל הֵד הַקּוֹל שֶׁל "וּפְדוּיֵי ד' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת-עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה", יַתְחִיל לְהִשָּׁמַע.
הרב מתאר מציאות שבה חידושים מסוימים מציתים ניצוץ של שמחה. מהם אותם החידושים?
כבר אמרנו, שהיה ניסיון ליצור מציאות יהודית חדשה – שדות, בניין ערים, תעשיה, התחלת מציאות של יהודים שיכולים להגן על עצמם, כל אלה היו נקודות התנוצצות של החדש. הקושי והחשש של אי הידיעה, איך יהיה אותו חדש, מתפוגגים במידת מה כשיש התגלות בפועל: הנה משהו, והוא טוב ומועיל ונותן פירות. הסיפוק הזה יצר גם שירה. לא רק בכי, אלא שירה של שמחה בחידוש.
היה מי שבמאמץ לא טבעי ניסה לנתק עצמו מן התבנית הקודמת, ונאחז כטובע בכל קש של דבר חדש, בכל דונם ובכל עז. כל יהודי שרכב על סוס או פרד היה עבורו לסמל הסמלים של חיים יהודיים חדשים, השונים מאד מהחיים הישנים. נדמה היה שהשמחה והשירים החדשים כמו 'א-ל יבנה הגליל' או 'נירו ניר', עמדו כתשליל של המסורת היהודית הקודרת, ואפילו של המסורת היהודית המוזיקלית, שהיא מאד מינורית. השמחה על החדש הייתה יותר אצל אלה שניסו במאמץ להתנתק מן העבר, ונאחזו בכל דבר חדש, גם אם הוא היה קטן, זעיר ועלוב. כמובן, גם אצל יהודים שומרי מצות שבאו לארץ ישראל, היו דברים שעוררו שמחה, אבל השאלה היא עד כמה, ומה היה משקלה לעומת הרגשת האובדן.
ראיון מעניין עם הרב קוק והרב זוננפלד[32], נערך על ידי ר' הלל ציטלין בעת שביקר בארץ.[33] ציטלין שאל את הרב זוננפלד איך אפשר להתנגד כל כך לציונות, הרי כל הבניין והשיבה הללו כבר הובטחו בתורה ובדברי חז"ל? הרב זוננפלד ענה במשל: למה הדבר דומה, לעיר שסבלה במשך שנים רבות מבצורת. הכל יבש, והאנשים בקושי החזיקו מעמד. היו כמה פעמים שהופצו שמועות על גשמים מתקרבים, אולם הן תמיד התבדו, דבר שרק החליש יותר את כח העמידה. המצב נראה כל כך גרוע, שהאנשים כבר ראו בעיני רוחם את הסוף המר. והנה רואים לפתע, בקצה האופק, קצה קטנטן של ענן לבן. כעת צריכים הם להחליט, האם להאמין ולקוות, או שמא מוטב שלא לטפח תקוות, מפני שהם לא יעמדו באכזבה נוספת אם יתבדו גם הפעם. הנמשל ברור: תקוות השווא שהיו והכזיבו אלה תנועות של משיחיות שקר, כמו השבתאות למשל. כעת הציונות היא עוד תקווה באופק, אבל כל עוד היא לא גאולה ממש – אין להכריז עליה ככזאת, אלא להמתין ולראות.
השירה החדשה והתנוצצות החידוש, מתגלים יותר כאשר יש התנוצצות של הגאולה שברוח. על כן חשוב שיוכר יותר ויותר, שרוח התחייה החדשה היא ניצוץ של גאולה ברוח, ולא רק בחומר. האם יש רוח באותה תנועה? האם יש שאיפות גדולות? האם יש חזון שעולה ובוקע מתוך המציאות החברתית היהודית?
גם בציונות הלא דתית דובר על רעיון הגאולה. בן-גוריון דיבר רבות על היותנו אור לגויים. התפיסה הייתה שאף שפועלים למען בנין גשמי ותפיסה מטריאליסטית, בכל זאת, השאיפה היהודית הכללית היא, שהמדינה ככל הגויים – תהיה גם אור לגויים. אמנם, נשאל מיד, בזכות מה היא תהיה אור לגויים? התשובה לשאלה זו עמומה ולא ברורה בציונות החילונית. וכי מדוע נהיה דווקא אנחנו ולא עם אחר? זו תפיסה לא פשוטה שאף אחד לא עיצב אותה, על פיה רוח האומה היהודית שונה מרוח כל האומות. קשה היה לנסח את זה, ובייחוד כאשר נעשה מאמץ, במיוחד בציונות הסוציאליסטית, להתנתק מן המסורת.
אחד העם[34], לדוגמה, לא רצה להתנתק לגמרי מן המסורת. הרב צבי יהודה סיפר, שאחד העם רגז מאד כששמע שבגימנסיה הרצליה מלמדים תורה עם ביקורת המקרא. הוא אמר שילד יהודי צריך ללמוד תורה עם רש"י, ואחר כך ילמד ביקורת המקרא. בעקבות הדברים האלה, ערך ביאליק 'חומש עם פניני רש"י', לילדי בתי הספר הלא דתיים, עם מבחר מפירושי רש"י, שהפכו לפתגמים וכדומה. אמנם הכיוון הזה נזנח, כי הציונות הפעילה יותר, לא הייתה שותפה לניסיון להפנים את היסודות של הפרשנות המסורתית, אלא דווקא לחדש ולשנות. לדוגמה, התפרסמה "פרשנות" של בן-גוריון, שלדעתו שישים ריבוא הן שישים משפחות.
כֵּיוָן שֶׁהָאוֹרָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית-הַלְּאֻמִּית, הַנִּתְבַּעַת בְּחָזְקָה אֲפִלּוּ מֵהַטֶּבַע הַפְּרָטִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, פּוֹגֶשֶׁת אֶת הִתְגַּלּוּתָהּ עַל-יְדֵי כָּל הַזְּרָמִים הַדָּתִיִּים וְהַלְּאֻמִּיִּים וְכָל סְעִיפֵיהֶם מִמְּקוֹרָם הָאֱלֹהִי, – כי יש רצון פנימי לראות מציאות גדולה, אבל דוקא – בְּמַעֲמָד כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּסִיס לְתִקְוַת דּוֹר דּוֹרִים, – ולא זמני וחולף.
התיישבות, גאולת אדמות, קיבוץ גלויות – אלה הן עובדות יסודיות. אמנם תחייה תרבותית כמעט ולא הייתה. התרבות שנוצרה בארץ במשך שלושה או ארבעה דורות, מאופיינת בדברים זמניים וחולפים, שלא מהווים ביטוי לאותו הניצוץ של הגאולה ברוח. אולי יש בהם כדי הכנה לגאולה השלימה, כמו פיתוח השפה, אבל הם עצמם לא מביעים את גאולת הרוח הישראלית. ישנם רק מעט שקשורים באותו בסיס של תקוות דור דורים, ואם מבחינים בזה, זהו בסיס לשירה. ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיה המלך למשיח, ולא עשאו מכיוון שלא אמר שירה[35]. חזקיה לא אמר שירה מפני שלא חש שזהו ניצחון קבוע.
אבל כאשר יש יסוד אמיתי, של תחייה רוחנית – מִיָּד הַשִּׁירָה הַחֲדָשָׁה מִתְנוֹצֶצֶת, וּצְלִיל הֵד הַקּוֹל שֶׁל "וּפְדוּיֵי ד' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת-עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה"[36], יַתְחִיל לְהִשָּׁמַע.
בפסקה הקודמת נידון המעבר מן המצב של הגלות, אל ההשתרשות מחדש בארץ ישראל. המצב הזה הוא מעבר פיזי מארץ לארץ, עם כל הכרוך בזה, אבל יותר מכך זהו מעבר מבחינה נפשית. הרב ממקד את העניין של הבכי והצער, דווקא בתחום הנפשי יותר. לא רק בתלאות הדרך וקשיי המעבר מבית לבית, לא הם העיקר. הקושי העיקרי הוא: זֶה הַיָּגוֹן הַקּוֹדֵר, שֶׁגָּרַם הֶפְסֵק הַגָּלוּת בֵּין הַהַשְׁפָּעָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית בִּמִלּוּאָהּ וְעֹז-חַיֶּיהָ הַלְּאֻמִּיִּים וּבֵין הַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית בְּעֵת הַהִתְרַחֲקוּת הָאֲיֻמָּה מִכָּל מַעֲמָד יְסוֹדִי לָאוֹרָה הַנִּצְחִית שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה.
שבי הגולה נושאים עמם את ההשפעה הדתית, את תפיסת העולם שמתאימה לגלות, אבל לא מתאימה למצב החדש. מתחיל תהליך של שבירה, תהליך קשה ומצער, כי נדמה שנפרדים מדברים יקרים וחשובים שהגנו עליהם בחירוף נפש במשך דורות. נראה שמאבדים דפוסי חיים, תובנות ומנהגים חשובים. אופן ההתייחסות לאנשים אחרים ולרכוש, לשדה וליער, לקהילה – כל אלו צריכים לעבור שינוי גדול מאד. לכן נוצר מין מצב ביניים בעייתי ביותר. בפועל האנשים כבר כאן, והם חיים במסגרת שונה מזו שבה חיו בגלות, אבל בלב, בתודעה, עוד לא השתנו ההתייחסויות. וכך עד היום, אין כל משמעות לכך שהיהודי בארץ הוא במעמד של רוב, הוא עדיין נוהג כמיעוט. הוא עדיין בעמדה מתגוננת. יש כאן מציאות ביניים שיש בה סתירות פנימיות, כי לא הקיים באמת בא לידי ביטוי.
כאן מתייחס הרב לרמה נוספת. לא רק לרמת התפקוד, אלא גם לרמת התפיסה מבחינה רוחנית. בכל המאמר נדונו מצבים של איחוד, פירוד או המרה של האידיאה הא-להית והלאומית. ראינו שבגלות, האידיאה הא-להית הומרה במה שנקרא 'האידיאה הדתית', והאידיאה הלאומית הומרה 'באידיאה הקהילתית'. למצב מסוים – זה מועיל וחשוב, אבל אי אפשר להעתיק את זה למצב אחר. מבחינת התפיסה הרוחנית, יש בסגנון הקהילתי הבדל גדול מאד, בדגשים של ההוויה הדתית, שזה כפי שהסביר הרב, ענייני הפרט, עולם הבא, שכר ועונש ופרטי מעשים. למעשה, הפיזור הקהילתי הוא גם הזדמנות נפלאה ליצור גוונים יהודיים פרטיים. לא בכדי כל קהילה, לפי מצבה ועניינה, אימצה לה דפוסים יהודיים שונים במקצת. הקהילה היא מצע נפלא להבלטת הייחודיות. הבעיה מתחילה כמובן, כאשר המרחק בין הקהילות הספרדיות לקהילות האשכנזיות הוא לא חצי יבשת אירופה, אלא רק קיר או חדר מדריגות. והפרטיות הזו היא לא כל כך בעיה טכנית כמו שהיא בעיה נפשית. אם היא נשברת, זה בא לידי ביטוי בצער קשה ובתחושה קשה שהכל נעלם, שהיהדות הולכת ונעלמת, ושנשכחת המסורת החשובה והאהובה כל כך.
במידה מסוימת, מתן הדגש על הפרטיות והייחודיות, מאבד את כיוונו החיובי, כאשר נדמה שמכיוון שאנחנו לא הולכים בגרביים לבנות בשבת, מותר לנו כבר לחלל שבת. כשנדמה ששבת היא תמיד "חבילה". שבת היא סוג של כלים ומאכלים, לבוש, סגנון תפילה ונוסח, ואם נחסיר משהו מזה, כל הבניין עלול להתמוטט. ישנו בית כנסת, שבתקנון שלו, התלוי על הקיר, כתובה רשימת אלו שאינם רשאים לעבור לפני התיבה ולהיות ש"ץ: מי שמחלל שבת, מי שמתגלח בתער, מי שיש לו טלוויזיה בבית, ומי שלא לובש קפלוץ' (מגבעת). עלול אדם לומר לעצמו, מכיוון שאני לא לובש קפלוץ' מותר לי לחלל שבת.
בדרך כלל אנחנו תופסים את המציאות כעסקת חבילה, כי חלקיה מתאימים זה לזה. אם אין לכך מודעות, ולא נותנים את הדעת מה חמור ומה לא חמור, אלא מנסים לשמר דווקא את המכלול כמות שהוא, לפעמים התוצאה לא טובה. אחת התוצאות היא שישמר המכלול כולו למרות שהוא לא מתאים למקום ולזמן, אך תוצאה אחרת היא, ששום דבר לא ישמר. קיימת תחושה שהכל מתמוטט, וזו לא תמיד תחושה שקרית. זוהי הבעיה העיקרית של מצב הביניים.
גם מבחינה חברתית, גם מבחינה לאומית, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה רוחנית – מצב הביניים הוא מצב של צער, אימה, חרדה וקושי. אמת, יש בו גם תחושות של תקווה, יש בו רצונות של חידוש גדול ושאיפות גדולות. לכן אומר הרב בסוף הפסקה, שבכל זאת, כאשר תהיה הופעה משמעותית של החיים החדשים עם כל הטוב שבהם, מיד כאשר איזה ניצוץ של גאולה מתחיל ברוח ולא רק בחומר – כֵּיוָן שֶׁהָאוֹרָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית-הַלְּאֻמִּית, הַנִּתְבַּעַת בְּחָזְקָה אֲפִלּוּ מֵהַטֶּבַע הַפְּרָטִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, פּוֹגֶשֶׁת אֶת הִתְגַּלּוּתָהּ עַל-יְדֵי כָּל הַזְּרָמִים הַדָּתִיִּים וְהַלְּאֻמִּיִּים וְכָל סְעִיפֵיהֶם מִמְּקוֹרָם הָאֱלֹהִי, בְּמַעֲמָד כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּסִיס לְתִקְוַת דּוֹר דּוֹרִים, – מִיָּד הַשִּׁירָה הַחֲדָשָׁה מִתְנוֹצֶצֶת, אנחנו רואים שיש גם יגון וצער ומצד שני גם בסיס לתקווה. אפילו אותו אדם ואותה חברה – מיטלטלים מכאן לכאן, מייאוש לתקווה.
זהו מצב הביניים שנמשך כבר מספר דורות. אנחנו עדיין נמצאים בתוך אותו תהליך מעבר. כמו נער עם גוף מגודל ותודעה של ילד. גם בתוך מדינת ישראל עדיין נוח לאנשים להיות בסביבה הקטנה שלהם, הקהילתית העדתית, כי עדיין יש לה משקל. ביטוי נוסף לכך הם הניסיונות לחוג את יום העצמאות: אצל חלק דופקים בפטישים, אצל חלק עושים מנגלים, לא ברור מה עושים – דבר שאי אפשר להגיד על שמחת תורה או פסח. המסגרות החדשות מאד גולמיות. שלא לדבר על הויכוחים העקרוניים על עצם מעמדו של יום העצמאות, ולא רק בתוך שומרי המצוות. עובדה היא שלא מעט אנשים, בציבור הנאור, כפי שהוא מגדיר את עצמו, השלימו מהר מאד עם הכינוי שנתנו ערביי ישראל ליום הזה, 'יום הנכבה' (שואה). ציבור מוביל, מקבל את הטענה שהקמת המדינה זו בעיה מוסרית קשה, ושצריך לפייס את ערביי ארץ ישראל כדי להקהות את תבוסתם, שהיא, מבחינתם, בלתי צודקת. כל זאת מפני שאנחנו כובשים אימפריאליסטים ובנינו את מדינתנו על חורבות מדינתם. אנשים רבים חושבים כך, ולא רק חברי התנועה הקומוניסטית בישראל.
