אֲבָל בַּמַּעֲמַקִּים, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הָעַיִן, גַּם שֶׁל כָּל נָבִיא וְצוֹפֶה, שׁוֹלֶטֶת שָׁמָּה, לֹא עֻמַּם בְּכָל-זֶה הַזִּיק הָאֱלֹהִי הָאַחֲרוֹן, הַבּוֹעֵר בְּעֹמֶק נִשְׁמָתָהּ שֶׁל הָאֻמָּה.אנחנו שומעים בדברי הנבואה תוכחות קשות מאד, ריב ואכזבה, אבל גם נחמה. והנחמה מבוססת על משהו, היא לא נאמרת רק כדי לתת לאומה לגווע ולמות בניחותא. הנחמה לא נועדה להרדים את הגוף הנמק ולהפוך את הגסיסה לנסבלת.
הנחמה היא אמת לאמיתה, מפני שעדיין יש באומה הזו משהו. למרות ההתנהגות הבלתי מתקבלת, הבאה על עונשה באופן המלא, יש באומה זיק א-להי אחרון, הבוער בנשמתה. והזיק הזה אמיתי וקיים יותר מכל הנפילות הזמניות והארעיות.
את החורבן הלאומי אפשר לראות ולהבין בנקל מתוך החורבן האמוני והחורבן המוסרי, אך חזון השיבה, הנחמה – נאמר אך בצווי א-להי ולא כפועל יוצא של המציאות. דוגמה לכך הוא ציוויו של הקב"ה לנביא ירמיה לקנות את שדה חנמאל[46].
מה גובר על מה? האם אותו הזיק הנשמתי שהוא היצירה הא-להית מאז ומקדם, או כל אותם גלי הזוהמה השוטפים מבחוץ? התשובה ברורה: הנשמה היא הגוברת.
אמת, צריך לעבור זמן, צריך ניסיון. כוחן של כל הנטיות האלה פג כאשר מנסים אותן. זה מה שאמר אליהו לנביאי הבעל – בואו ונבחן. אתם הולכים בכל מקום וקוראים בשמו של הבעל, אם כן בואו ונעשה בחינה. עשו אתם מזבח ואף אני אעשה מזבח. אקרא אני וקראו אתם, ונראה את אשר יארע. נביאי הבעל מתחילים לקרוא ולהשתולל ולהכות את עצמם. מדוע לא תקראו חזק יותר? – שואל אותם אליהו – זה עוד לא עובד.
כל נטייה, טובה כרעה, מתפוגגת או מתעצמת על ידי ההתנסות. כשמנסים אותה מחכימים. מבחינה לאומית זהו תהליך ארוך. מאין תבוא ישועתה של האומה? מן הבעלים? מן העשתרות? לא. איך יודעים? מנסים ומגלים. שלב אחרי שלב, ניסיון אחרי ניסיון, תקופה אחרי תקופה. אם נותר משהו הרי זה כח החיים הפנימי העצמי, אותו הזיק הא-להי האחרון – הוא באמת ראוי להיות יסוד התחייה.
"הקץ מוכרח לבא", כי לדברים כאלה יש קץ וסוף. לכל דבר חומרי, ויהיה יפה ונאה, חזק וגדול, רחב ועצום ככל שיהיה – יש קץ. יש קץ לכוחו, למשקלו ולמידותיו. רק לאינסופי אין קץ. הקץ שהרב מדבר עליו כאן הוא קץ הצרות והגלות ותחילת הגאולה.
"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ד' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי".
לא תתני לי עוד את השם 'בעל'. לא תחשבי עלי כמו על עבודה זרה. שהרי היו יהודים שהלכו לבית המקדש, אבל חשבו על א-להי ישראל כמו על בעל – אליל מקומי שעיקר שלטונו שרירותי.
"וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, – כל כוחות החיים, שנדמה היה כאילו הם עומדים בניגוד לרעיון הרוחני הטהור, ועל כן היו סמלים לעבודה זרה.
וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ד'"[47].
צדק ומשפט, חסד ורחמים – הם יסוד הקשר שבין עם ישראל לא-להיו, כשם שהם יסודות האחוה הלאומית-חברתית. מכאן נבנית עבודת הפולחן של בית המקדש, הקרבנות והתפילות. ליסוד זה של צדק ומשפט, חסד, רחמים ואמונה, יש ביטוי ומימוש בכל התחומים. אם זה חסר, הכל חרב ומאבד את ערכו.
