סעיף זה עוסק ביחס בין הדת והלאומיות בישראל, ובשתי שאלות הנוגעות אליו. אצל כל אומות העולם, הדת והלאום הם שני דברים שונים לחלוטין, הבאים כל אחד ממקור אחר. כמובן שיש מגע ויחסי גומלין בין הלאום והדת במשך דורות רבים, אולם אף על פי כן ניתן להפריד אותם זה מזה. הדבר נכון לא רק מצד האומה שיכולה לאמץ לעצמה דת אחרת, אלא גם מצידה של הדת המכוונת להיות אוניברסלית, מעל לכל הגדרה וגבול של אומה מסויימת. סוגייה זו, הנקראת בלשון מודרנית 'הפרדת הדת מן המדינה', לובשת ופושטת פנים במשך הדורות, ועדיין נשארת רלוונטית וחשובה גם בימינו. השאלה הראשונה בעניין זה, נוגעת לויכוח שהתעורר בין היהודים על הפרדת הדת והלאום בישראל. בויכוח זה נקט הרב בעמדה חד משמעית לפיה טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל. בניגוד לאומות, הרי שבישראל הזהות הלאומית והזהות הרוחנית חד הן. אי-אפשר להפריד את היסוד הלאומי הישראלי מן היסוד הרוחני שלו. זו שאלה עקרונית הנוגעת לאופייה, זהותה ורוחה של האומה בכללותה. אבל נוספת לה שאלה שנייה – כיצד להבליט ולהציב את יסוד האחדות הזה בחיי האומה, החברה, התרבות והרוח של עם ישראל בפועל. זו שאלה אקטואלית ומעשית, אבל יש לה גם פן עקרוני, מפני שאם נגיע למסקנה שהדבר בלתי אפשרי – תהיה לכך השפעה גם על התשובה לשאלה הראשונה.
וחפצים הם בדמיונם להשוות את הענין האלוהי הזה. האחדות בישראל היא עניין אלוהי, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), המיוחד באופי הישראלי, שבא לידי ביטוי בישראל בעצם הזהות וממילא גם בבשורה של ישראל, "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), והתהילה הזו היא האחדות שבמציאות. לענין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות. אצל כמה מן ההוגים הדתיים באותה תקופה, רווחה העמדה שהיהדות היא רק דת, וכל ניסיון לייחס לה משמעות לאומית הינו המצאה חדשה ומשוללת יסוד. מעניין שבמשך הזמן התגלגלה דעה זו ומצאה לה ביטוי דווקא אצל חוקרים ומלומדים. כך כתב למשל פרופ' ישראל זן-בר, מן המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת ת"א, שהלאומיות היהודית היא המצאה של המאה התשע-עשרה. כמובן שהיו קהילות דתיות שנקראו יהודים, שקיימו מצוות וביצעו מעשי פולחן, אבל הם לא ראו בזה משמעות לאומית. במאה התשע-עשרה קמו יהודים לא דתיים כל-כך, המציאו לאומיות יהודית וטענו טענות לאומיות על ארץ. רבים כבר הפריכו כל טענה וטענה בפסאודו-מחקר הזה, אבל באופן מוזר הוא לא נעלם ומופיע כיום בגירסה קיצונית עוד יותר, על פיה אומה חדשה נולדה לא במאה התשע-עשרה אלא רק עם הקמת מדינת ישראל. זו אומה של אנשים שכבר אינם יהודים אלא ישראלים, וסממני הלאומיות שלהם כוללים דיבור בשפה עברית דלה, אכילת פלאפל ולפעמים שירות בשירותי הביטחון.
ושתיהן שתי הסיעות החושבות כך, הן מהצד הלאומי והן מהצד הדתי, יחד נחלו בזה – במאמץ לפלג – שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה הוא את צורתו המיוחדה. הן בעניינים שאפשר לחשוב אותם לרוחניים עצמיים, והן בעניינים שאפשר לחשוב ללאומיים, כמו ארץ, שפה וזהות אתנית. במאמר שהרב כתב עוד ביפו, לאז"ר, הוא דורש את הפסוק "מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ" (דברים לג, ב). כראשי תיבות: ארץ, שפה ודת. גם הארץ והשפה שהן לכאורה תכונות אופי לאומיות מובהקות, וגם הדת שנדמית כדבר העומד בפני עצמו, הכל קודש והכל יחד.
בנקודה זו היתה התפתחות מסויימת במחשבתו של הרב. הוא עסק בשאלת היחס בין הדת ללאומיות עוד בהיותו בחוץ לארץ, רב צעיר בזוימל ובבויסק. בסדרת המאמרים שפרסם ב'הפלס', הוא מדבר על הדת והלאומיות כשני יסודות נפרדים, שאמנם הוא מתאמץ לראות כנובעים משורש אחד, אבל ביסודו של דבר קובע את עליונותה של הדת ומכפיף את הלאומיות אליה. עמדה זו היתה מקובלת אצל לא מעט מן המנהיגים הרוחניים והרבנים של אותם הזמנים. הניסיון ההיסטורי מורה על כך שהיהדות בגולה, שהיא לכאורה רק דת ללא לאום, ללא ארץ, וכמעט ללא שפה, שרדה במשך אלפי שנים, ואילו הלאומיות העתיקה שהיתה בארץ ישראל לא שרדה כשהפסיקה לשמור את הדת. היו שהחזיקו בעמדה דומה, אבל דגלו במסקנה ההפוכה, של הכפפת הדת ללאומיות. כך אמר 'אחד העם' – אשר גינצברג, ש"יותר מששמרו ישראל על השבת, השבת שמרה על ישראל". הדת הצילה את הלאומיות הישראלית בגולה, ובכך שייחדה את ישראל מכל האומות, שימרה את היסוד הלאומי. לכן מבחינתו, ברגע שמתווספים יסודות לאומיים אחרים, אפשר להוריד את הדת ממדרגת התוקף המחייב שלה ולהפוך אותה לעניינו של כל יחיד או לחטיבה תרבותית התורמת לקיום הלאומי.
כאמור, בהמשך התפתחה מחשבתו של הרב בעניין זה, וכאן הוא לא מגדיר את הדת והלאומיות כשני עניינים נפרדים, אלא כשני פנים וצדדים של אותה האחדות, עד כדי כך שבסופו של דבר האחד כולל את השני. מה שהחזיק את עם ישראל בגלות לא היה הדת, במובן הפורמלי של שמירת מצוות של כל יחיד או אפילו של הקהילה. הדת אצרה בתוכה את התוכן הלאומי של זכר העבר יחד עם תקוות וחזון ההתחדשות העתידיים. הציפייה למשיח היא כולה ציפייה לאומית, של הסרת שעבוד מלכויות. בדומה לכך סיפר הרב האורתודקסי של דרום אפריקה, הרב רבינוביץ', שהיה מקורב לז'בוטינסקי, שפעם אחת שאלו אותו למה הוא ציוני, ותשובתו היתה שכאשר תרגם לגויים שם את ברכת המזון וברכת מעין שלוש, הם תמהו על כך שהאוכל מוזכר שם כמעט כבדרך אגב, והברכה כולה מדברת על השיבה לארץ ישראל ואכילת פירותיה. היסוד המכונה 'לאומי' הוא יסוד מרכזי בדת, גם של היסוד המכונה 'דתי'. עצם היווצרות העם וכל מה שמאפיין אותו: בית מקדש, שופטים, נביאים, הספרות והשפה, כולם מקודשים. לכן התנכרות ליסוד הדתי של הקודש פירושה התנכרות לעצם הקיום הלאומי. מה שמכונן את האומה מכונן את הדת, ומה שמכונן את הדת מכונן את האומה. כמו שאפשר להגיד שיש אצל האדם ימין ושמאל, אבל כשמפרידים ביניהם כבר אין אדם. כמו שמסביר התלמוד הירושלמי (נדרים ט, ד), את מצוות אהבת הרֵע: אם אדם שבר כוס ביד אחת, תבוא היד השנייה ותחתוך אותה בתור עונש? זו בעצם תפיסת האחדות. באחדות האורגנית ניתן להצביע על צדדים שונים – ימין ושמאל, פנים ואחור, אבל לא לחלק בפועל, כי אז מאבדים את הכל. גם אי אפשר להכפיף במובן הפשוט שצד הימין יגבר על צד שמאל. לכל צד יש תפקיד, אפשר לומר שיש תפקידים חשובים יותר מאחרים, אבל אי-אפשר שמשהו לא יתפקד, או יתפקד רק בצורה מוגבלת. נפש בריאה בגוף בריא, גם אם הגוף הוא למען הנפש זה לא אומר שאפשר להתעמר בגוף.
אמנם כשם שטועים המתאמצים להפריד את החלקים הבלתי מתחלקים הללו, ככה יותר הם טועים אותם שהם סבורים שאפשר הדבר שהחלוק והפרוד יעלה בידם של כל המתאמצים להפריד את התיומת. שאם יחוקקו כל מיני חוקים של הפרדת הדת מהמדינה, אפשר יהיה באמת אחרי דור או שניים לקיים מדינה שמתנהלת לה בלי קשר לדת, ודת שמתנהלת לה כדת בלי קשר למדינה.
ומזה שהם חושבים שהדבר אפשרי, בא שהם לוחמים נגד מחזיקי חלק אחד מהחטיבה הישראלית בחמה שפוכה, בלי רחמים, על הפרדתם המהבלת, שהיא באמת דבר של הבל שלא יעלה בידם, מבלי לשים על לב איך צריכה המלחמה הזאת להתכונן. ודאי שראוי להילחם למנוע טעות ממישהו, אבל המלחמה נערכת בחמה שפוכה רק כאשר נדמה שהטעות הזאת יכולה להתממש. אם אדם רוצה להגיע לבנק והולך לקופת החולים, כדאי לנסות לשכנע אותו שזה לא רעיון טוב, אבל זה גם לא כל-כך נורא. לכל היותר הוא ילך לקופת חולים, יבקש שם כסף, ימחה שלא נותנים שם הלוואות ויבזה את עצמו. סוף כל סוף, לא יעלה בידו להפוך את קופת החולים לבנק. כך, מלחמה נגד הפרדת היסוד הדתי והלאומי שבישראל לא צריכה להתבסס על מחשבה שהפרדה כזו עלולה לסיים את חיי הדת, אלא על כך שמדובר בטעות שתגרום נזקים ותבזבז כוחות עד שתיתקן. כאשר חושבים שהטעות עלולה להפוך למציאות, אז הכל עומד על השולחן וצריך להיאבק בכל מחיר, כי חלילה אנו עלולים כולנו ליפול לתהום האבדון, באופן בלתי הפיך שאין ממנו תקומה. אבל אם אומרים שזה ממילא לא יצליח, צריך להיאבק כדי לסכל את הנזקים שעלולים להיגרם, אבל ממילא לא להעצים את המאבק עד שיגרום נזקים במידה שהוא בא למנוע אותם.
טעות זו חמורה לא פחות מן הראשונה. כי בעצם גם הלוחמים בחמה שפוכה כנגד ההפרדה, חושבים שהיא אכן אפשרית. ההבדל היחיד בינם לבין המפרידים, הוא שהם מתנגדים להפרדה שאלה שואפים אליה. המתנגדים להפרדה לוחמים בחמה שפוכה נגד הציונות, כי הם חוששים שמא הציונות באמת תיקח את מקומה של הדת ותצמיח ישראליות חדשה. אז, יתגלה שישראל לא צריכים את הקב"ה ותורתו, ולמעשה אף אחד בעולם לא צריך, והם מיותרים לגמרי. על דבר כזה אפשר להילחם בחמה שפוכה, אבל המחשבה שאפשר לבצע דבר כזה היא איומה. למעשה, טעות זו חמורה עוד יותר מן הראשונה, כי בעוד אלה שרוצים להפריד פשוט אינם תופסים את עומק הדבר, הלוחמים נגדם בחמה שפוכה כבר הכריעו שהדבר אפשרי. המלחמה כל-כך קשה, כי עבורם זו מלחמת הישרדות. הם דואגים שהרכבת באמת תמשיך בלעדיהם, עתידו של עם ישראל ייבנה בלעדיהם, והם יישארו בחוץ, למעשה הם נלחמים על עצמם.
אם היה אפשר להפריד באמת את התכנים הרוחניים שבכנסת ישראל, אלא שהדבר מנוע מפני איזה חק תורי, כלומר, אפשר להפריד אלא שהתורה אוסרת על כך. כמו שאפשר לחלל שבת או לאכול חזיר, אלא שהתורה אסרה על כך. אם כך היה הדבר, אז היתה צריכה המלחמה להיות מכוונת נגד המחזיקים בחלק נפרד מיוחד, לבלע ולכלות את צביונם מעל שמי האומה, כי הדבר אפשרי, והם עלולים לעבור על ציווי התורה. אבל כיון שמניעת הפירוד היא מניעה מוחלטת, זה בלתי אפשרי, בטוחים אנחנו שהמפרידים, מחזיקי החלקים הבודדים, אינם טועים כי-אם בציור דמיונם ולא בפועל הויתם, כי באמת בזה החלק הפרטי, שהם מחזיקים בו, כיון שיסודו בחיי האומה בכללה, הרי הכל כבר נמצא בו, וצריכה המלחמה להיות מיוחדת רק לגלות להם את טעותם ולברר להם, שכל מאמצי חילם להפריד את האחדות הישראלית העליונה לא יעלו בידם. כל הנסיונות הישנים והחדשים ליצור תרבות לאומית יהודית או ישראלית, מובילים בסופו של דבר אל המסורת הדתית. החילוניות עצמה אינה אלא הצהרתו של האדם על כך שהוא אינו שומר מצוות. אבל אם הוא רוצה לעסוק בתוכן העצמי של היהדות, אפילו אם רק באופן אקדמי במחלקה לפילוסופיה יהודית או למקרא, הוא עוסק בסופו של דבר בתורה. לאחרונה אפילו הקימו מוסד מוזר – ישיבה חילונית, בה לומדים כביכול כמו בישיבה אבל לא כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה. בסופו של דבר נתברר שאין משהו אחר המבטא את היהדות שלהם. הרי בין אם ילמדו תורה, נביאים, הלכה או מדרש, הקב"ה 'מבצבץ' מכל שורה. פעם הוציאה התנועה הקיבוצית תנ"ך שמחקו ממנו את שם ה', אבל לא היתה לו הצלחה רבה. מנגד, ברור שגם אם היו משמיטים את הסיפור על עם ישראל בתנ"ך ומשאירים רק את שמות ה', זה היה מגוחך. לכן הרב אומר שגם אם כל אחד מהצדדים ילך רחוק עם ניסיון ההפרדה שלו, הדבר לא יעלה בידו. יכול להיות שזו דרך חתחתים, שניסיונות אלה יובילו לכישלונות ואכזבות שראוי למנוע. אבל בסופו של דבר אי-אפשר להפריד, ולכן גם כאשר מנהלים מאבק ומביעים תוכחה מוצדקת, צריכים לצאת מנקודת הנחה שהפירוד לא אפשרי. לא בגלל שהתורה מצווה על האחדות, אלא מפני שאחדות זו היא ביסוד קיומנו. הציוויים הנוגעים לכך נועד רק לברר את הפרטים המסוימים ואת האופן בו אחדות זו צריכה להופיע.
וההסתגלות של שלמי המחשבה והרצון הישראלי, בכל עמק טבעיותו, תלמידי החכמים, אנשי התורה, צריכה רק להיות לבקר את החזיון החלקי מכל עבריו, צריכה להיות ביקורת רק על החלקיות שבהזדהות עם פן מסוים של הקיום הישראלי, לא מתוך הנחה שהפירוד אפשרי, ולהראות בו בעצמו את כל סימני תמותו וכליליותו מכל הנושאים כולם, גם מאותם הרעיונות שבעלי הרוח רצו כבר להסיח מהם את דעתם ולעקרם מנפשותיהם. כלומר, צריך להראות שהמחויבות ליסוד האלוהי הטרנסצנדנטי המוחלט יכולה להחזיק את כל מערכת היחסים, גם הטבעית, החברתית והלאומית, אחרת הדברים נחלשים ונסדקים. וכן להיפך: הדבקות באחווה, ברעוּת, בזהות הלאומית הממשית, היא זו שמייצרת את המסגרת, התרבות והרעיונות אודות מושג האלוהות והתקווה לגאולה.
על ידי בירור ענין אמתי זה יעמדו סוף סוף כל בעלי התפרדות על ההכרה, שדי להם לכלות לשוא את כחם, ותחת להחזיק בחלק נפרד מדומה, שבאמת כל השאיפות והתכנים הכלליים של כל האומה כולה, בכל ערכיה, כלולים בו, כי בכל חלק יש קשר לכל, אלא שהם כהים ומטושטשים, אפשר לטשטש אותם אבל לא לעקור אותם, ומתוך כך מונעים הם מהנפשות המחזיקות בו את שובעם הרוחני, מצמצמים את מרחב רוחם ומדריכים אותם בנתיבות מלאי חתחתים כשאומרים שזה רק עניין לאומי ותרבותי, עדיין יש פקפוק וספק, אי-אפשר להשביע את הרעב. אפילו מי שרוצה רק ליהנות מדברי תורה, לא יכול ליהנות מהם כל צרכו אם הם לא שלמים, אם אין בהם יסוד טרנסצנדנטי, אלוהי. אם הוא לא מתקרב לממש אותם בחיים, באמצעות מדרש והלכה, החיים נשארים חלולים מלאי בורות ומכשולים מעכבים. יותר נח יהיה להם להכיר באמת את האמת המציאותית ולהחזיק בכל התוכן החי והקדוש של אור ישראל השלם בכל הופעותיו בגלוי. זו בשורת הבריאות והשלמות הישראלית. ההיסטוריה והרצף, הספרות, העוצמה והשגב, שלמות המחשבה, המעשה והאחווה. זו הבשורה שעליה צריך להיאבק, ואליה יש להפנות את תשומת הלב.
בזה יושיעו את נפשם מכל צרה ומחשכים, ויביטו וינהרו אל ד' ואל טובו, ולא יצטרכו עוד לענות את נפשם בשברי רעיונות כהים ומטושטשים, אשר לא יוכלו מעבר מזה להפטר מהם לנצח, ומעבר אחר למצא להם ברור והארת רוח, באופן שלם, כי הם תכנים אשר טובם ולשד חייהם הנלהב והעצום לא יתגלה כי-אם על הככר הרחב והשלם שכל החיים הישראליים, במהותם הכללית והשלמה, מתראים בו בכל מלא עזיזותם. זו תפיסת המלאות השלמה של ההוויה הישראלית היהודית על תקופותיה, יצירותיה ותקוותיה, בלי לסרס ולחתוך. אפשר שתהיה הערכה שונה לכל תקופה, שיינתנו דגשים שונים למעשים שונים והופעות שונות, אבל כולם צריכים לבוא מן ההסתכלות השלמה. אז נוכל להעריך נכון הן את העוצמה והן את החולשה, הן את הביטוי השלם והן את הביטוי החלקי שהיה בתקופות, חברות וקהילות שונות ובאופנים שונים. הבשורה הגדולה של עם ישראל על חלקיו השונים ומפלגותיו השונות, הינה שאי-אפשר להחזיק רק בדבר אחד. אפשר להבליט משהו יותר או פחות, כמו שאמן יותר מבליט את ערך האמנות, וחקלאי מבליט יותר את ערך הקרקע והמזון. אם מבינים נכון את השלמות הכוללת, כל אחד יכול להבליט משהו שיותר קרוב לנפשו, אבל מתוך תפיסה אחדותית. לצערנו הגדול, אפשר לומר שמה שמחבר בימינו את השמאל החילוני הקיצוני ואת התפיסות החרדיות הקיצוניות, הוא ששניהם מסכימים שאפשר להפריד בין ישראל לתורה, ומוכנים לשתף פעולה באופן פוליטי כדי שכל אחד יקבל את שלו. אבל לא יעלה הדבר בידי אף אחד מהם. לא מפני שיבוא מישהו יותר חזק ויכריח אותם, אלא מפני שבאמת אף אחד מהם לא עומד לעצמו, ואם מנסים להפריד אותם, הם נמסים ומאבדים את ממשותם.
