כל מה שנותן כח יותר גדול לעולם הבא הרי הוא יותר חי באומץ גם בעולם הזה. בניגוד למחשבה הפשוטה שעל פיה הנצחי והזמני סותרים זה את זה, אומר הרב שכל מה שיש לו יותר ערך נצחי, יש לו גם יותר ערך זמני.
והדבר מתבחן, אפשר לבחון את הכלל הזה בדוגמא, בישראל לענין בנין האומה. אומות רבות שהיו שכנות לישראל בזמן ובמקום, השקיעו מאד בדברים הזמניים. הן נלחמו מלחמות גדולות, בנו צבאות גדולים, עסקו במסחר והצליחו יפה. אבל לכשנשברו הדברים הזמניים האלה, התגלה שאין לאותן אומות שום דבר אחר, והן הפכו לפריטים מוזיאוניים. לעומת זאת, האומה הישראלית לא נעלמה אפילו כאשר נהרסה ממלכתה וגלתה מארצה. נותרו בה כוחות חיים גדולים, עד כדי כך שבא עת תחייתה, קיבוץ גלויותיה ובניינה מחדש. מקורם של כוחות אלה אינו בכך שהאומה הישראלית היתה האימפריה הגדולה ביותר, אלא בכך שכל המאמץ את חיי עולם, חיי נצח, כולל העולם הבא, הרי הוא בונה את האומה בפועל. מתברר שאף על פי שהדברים הנצחיים נבחנים בעיקר על פי ערכם בעולם הבא, יש להם גם כח חיים גדול מאד בעולם הזה.
הדבר בולט במאבק שהתנהל בדורות האחרונים של קיום הבית השני, בין חכמי התורה שבעל-פה לצדוקים. הצדוקים היו חכמים, עשירים וראשי קהל, ובעלי גאווה לאומית, שדמתה לגאוותם של הרומאים. עד היום ניתן לראות את שרידי בית המקדש הנפלא שבנה הורדוס כסמל לאומי, וגם חז"ל מציינים את יפיו ועוצמתו (סוכה נא, ב). הצדוקים אמרו שאין אלא חיי העולם הזה, ואילו העולם הבא הוא הזיה חסרת היגיון, המצאה שלא מוזכרת בתורת משה ובדברי הנביאים.
חכמי התורה שבעל פה, הדגישו את ערך חיי העולם הבא – המהות העצמית הנצחית, על פני העולם הזה – ההופעות המקריות של מהות זו בלבושה החומרי, החברתי, האישי והמקומי: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה". אולם כאשר ההופעה בעולם הזה מחוברת אל הערך הנצחי, ערכה גדול מאד: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא" (אבות ד, יז). המצוות והמעשים הטובים, מגשימים את הערך הנצחי בכלים חומריים, חברתיים ומוסריים, והגשמה זו איננה אפשרית בחיי העולם הבא. מנגד, אם בוחנים את ערכן של המצוות רק בכלי העולם הזה, לא ניתן לראות את ערכן הנצחי. למשל, כאשר אדם נותן מלחמו לרעב ומשביע אותו, השובע לא יימשך לנצח. בפשטות, ניתן היה לחשוב שערכה של הנתינה קיים רק כל זמן שהיא אכן השביעה את הרעב. אך החיבור לערכים הנצחיים, לצד הרוחני, המהותי והמוסרי שבמציאות, נותן את ההבנה שערכה של המצווה קיים לעולם, גם אחרי שפגה השפעתה הממשית בזמן ובמקום.
ממילא, מאבקם של חכמי התורה שבעל פה בצדוקים, חושף רובד עמוק ביותר. הצדוקים אמנם רצו את טובת עם ישראל, אבל טובה זו הצטמצמה בעיניהם בדמות מלכות חזקה ועשירה ומקדש גדול ויקר. חכמי תורה שבעל פה לא ביטלו את חשיבותם של אלה, אבל הדגישו שהם צריכים להיות מחוברים אל הערכים הנצחיים, לימוד התורה וקיום המצוות. לכן גם כשבאו הרומאים להחריב את בית המקדש, ביקש רבן יוחנן בן זכאי "תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נו, א). אמנם רבי עקיבא חלק עליו, אך הוא לא חלק על כך שזה העיקר, אלא שלדעתו אפשר היה לשמור גם על בית המקדש וגם על כלי ההגשמה העולמיים. אבל גם אם היתה זו טעות, הרי שמן המעט הזה נמשך בסופו של דבר קיומו של עם ישראל, ואיתו ההזדמנות החוזרת לתקן את מעשינו, ולחפש אחר הנסיבות המתאימות לנסות לממש ולהגשים את החזון השלם. ודאי שהשאיפה היא לקדם את חזון הגאולה ולממש אותו בפועל, אבל גם אם הניסיון הזה נכשל, זה לא סופו של עם ישראל. גם כאשר איבד את כל הכלים הגשמיים, לא ויתר עם ישראל על הקשר אל המהות הרוחנית העצמית שלו. מן העולם הבא נמשכים קווי אור וחיים גם על העולם הזה, אפילו באופן נסתר, ומקיימים את החזון, הרצון, השאיפה והזיכרון. הצדוקים סברו שאם אין ממלכה ומקדש לא נותר דבר, אך עם ישראל שימר את זכר המקדש ואת זכר דוד מלך ישראל החי והקיים. מתוך זיכרון זה, עברה מדור לדור הציפייה לאליהו הנביא מבשר הגאולה ולמלך המשיח שיתקן את העולם כולו. בניגוד לעמדת הצדוקים, הדגישו חכמים שאפילו המוות אינו סופי עבור "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" (ברכות יח, א) ושפתותיהם "דובבות בקבר" (בכורות לא, ב), ובסופו של דבר תבוא תחיית המתים ותאפשר את התיקון השלם.
כי חיותם הלאומית של ישראל המשך היא מהצלחת עולמים. קיומם הלאומי של ישראל הוא בשורה של דבר ה'. זו ההמשכיות שמן הנצחיות שבטרם כל יציר נברא, ואל האחרית תכלית הכל. גם כשיש לאדם מה לאכול ומה ללבוש, עדיין תישאל השאלה מי הוא ומה הוא, מה רצונו, מהן שאיפותיו, מה הוא עושה עם העובדה שהוא בריא, לבוש ושבע. למי שאין לו משמעות מעבר לעצם קיומו, אין הרבה מה לעשות עם עצמו. ומי שיש לו משמעות כזאת, יוכל להחזיק מעמד אפילו בתנאים הקיצוניים ביותר של חיסרון, עוני, השפלה וכאב. הוא תמיד יוכל לנצור את המשמעות, לקוות, להאמין ולחפש את הדרך לממש אותה. אותו הדבר נכון גם לגבי האומה בכללותה. יכולה להיות הצלחה לאומית משמחת כתוצאה מבנייה נכונה של הכלים הלאומיים, אך היא רק מאפשרת את הקיום העצמי, ואיננה מבטיחה אותו. עצם הקיום תלוי בערך העצמי של הצלחת עולמים.
וזהו הגודל של תורה שבעל פה, שאינה מתייחסת אל גופי המקראות רק לפי פשט הסיפור או החוק, ורואה בהם משמעות נצחית השייכת לכל מצבי החיים והעונה על כל משאלות האדם, החברה והאנושות. לא תמיד קל למצוא את המשמעות הזאת, אבל יסודה של תורה שבעל פה הוא שהדבר אפשרי: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" (אבות ה, כב). בלי החיות הזאת גם ספר גדול ונפלא הוא ספר מת, שבאופן עקרוני אין צורך ללמוד אותו יותר מפעם אחת. עניינה של תורה שבעל פה הוא ההתחדשות שבשינון, החזרה והלימוד הבלתי פוסק, וזהו גודלה. כמובן שכוח חיוני זה שואף להתממש, להתגשם ולהנחות את החיים ומערכות החיים של היחיד והחברה, גם בכלים החומריים והגופניים. התורה שבעל פה אינה מוותרת על העולם הזה, אלא היא מתבוננת בו מנקודת המבט של הערך הנצחי וחיי העולמים.
שעמדה להשגיר את חיי העולמים במלא מובנם באומה. חכמים דאגו לכך שהנצחיות הרוחנית והעולם הבא, לא יהיו רק עניין הצהרתי התלוי ברצונו הטוב של היחיד. התקנות שלהם הפכו את תודעת העולם הבא לחלק משגרת אורח החיים, בהזכרת שם שמיים בברכות ובתפילות ובהגדרות כלל הפרטים הנוגעים לקיום המצוות.
ולהוציא מלבן של צדוקים, שהיו כח עולה ומנהיג בחברה היהודית. חכמי התורה שבעל פה ראו את הסכנה הגדולה הטמונה בהשקפתם של הצדוקים, שעל פיה עלולה האומה הישראלית להתרחק מן המשמעות הנצחית של חיי עולם ולהתרכז בחיי שעה בלבד, למדוד הכל רק על פי חיי העולם הזה. שהתלהבותם הלאומית דמתה ללהבת של תבן, הנדלק בקלות ולהבתו גלויה, אך הוא גם כבה במהירות ואין בו עוד כוח, שנשתלהבה ודעכה ואיננה. זו הלאומיות של העולם הזה, הקיימת רק כל עוד ממשיכים הגדולה, השגשוג והעוצמה, וכשהם פוסקים – גם היא נעלמת לגמרי. זאת לעומת הגחלת, האוצרת את האש בתוכה גם כשהיא דועכת, ותמיד אפשר ללבות אותה מחדש.
ותיקנו לומר: ברכו את "ד' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם" (תהלים קו, מח; משנה ברכות ט, ה; תענית טז, ב). גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, וממילא גם כשהמקדש בנוי וגם כשהוא חרב. דווקא כשהמקדש בנוי, צריך להזכיר שעיקרו הוא במימוש הערכים הנצחיים של העולם הבא, ובלעדיהם הוא אינו אלא עצים ואבנים. כבר אז נוסדו במקביל למקדש גם בתי מדרש, שהכינו את תשתית קיומה של האומה לדורות. לאחר שיוצאים לגלות, כבר אין כל כך צורך לחזק את מעמדו של העולם הבא. להיפך, עלולים לשכוח שלא די בדבקות בערכים הנצחיים, אלא יש צורך גם לתקן בפועל את העולם הזה.
מן הניתוח ההיסטורי, הרב מסיק גם מסקנה לימינו: ומיסוד עולם זה של קישור אל הנצחיות ואל ערך העולם הבא, יבנה ויכונן גם עכשיו עֹמק החיים הלאומיים בישראל ויתגדל בנין הארץ. בין הכוחות הלאומיים של ימינו, יש כאלה שמתלהבים התלהבות עצומה ופועלים במסירות רבה. ברם, הם אינם רואים עצמם כהמשך ישיר, הגשמה ומימוש של החיוניות שהחזיקה את האומה בפיזורה, גלותה וחורבנה. בכך דומה התלהבות זו להתלהבותם של הצדוקים, ועלולה לכבות אם לא תעוגן בעומק החיים הישראליים ולא תחבור אל תקוות הדורות, חזון הנביאים והעולם הבא שחז"ל למדו מדברי התורה. בפרק אחר הרב אומר, כי מובטחים אנו שאותה לאומיות ציונית תמאס בעצמה. בעל פה, היה אומר שהוא מפחד מהדור של "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" (דברים לב, טו), המבטא את המשבר הגדול של אותה הלאומיות בזמן הגאולה. וכל האמוצים הכלליים, הכוללים הקמת מוסדות, הסתדרויות, גיוס כספים ושאר כל הפעולות לבניין התחייה הלאומית, צריכים גם הם להיות קשורים ביסוד עולם זה.
ההולכים לעומת התחיה, ההולכת ומתגלה במסבותיה הרבות, האחוזות זו בזו בתאר שלשלת גדולה, ארוכה, מסובכה ונפלאה. היא נפלאה לא רק כתואר שבח, אלא אכן מפליאה אותנו באופן שבו היא מתגלה ויוצאת אל הפועל. היינו מצפים שהכל יקרה באופן הרמוני, כאשר גדולי הרבנים יובילו את המהלך ויתכננו את השיבה, התחייה, ההתיישבות והביטחון. היו אמנם כמה שניסו, אך לא שמעו בקולם. בפועל, כפי שבבית השני פעלו הצדוקים וצריך היה לפעול לעומתם ולהוציא מליבם, כך גם בימינו ישנם כוחות חזקים הפועלים, וצריך להיאבק כנגדם לא לאבד את העוגן בעולם הגדול והנצחי. הסיבוך הזה הוא הגורם שיש לנו לא רק מושג של אורך הגלות, אלא גם של אורך הגאולה והתחייה.
"מִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים" (איוב לז, טז). יש הרבה דֵּעִים ורק הוא יודע לתמם ולהשלים אותם. כוחות שונים פועלים בעם ישראל, וכל אחד מהם אוחז בדעה אחרת. אחד מדגיש את העולם הזה והאחר את העולם הבא, ונוצרת בינהם התנגשות קשה, הגובה קרבנות ויוצרת אי נוחות נפשית וחברתית. האחד צועק שהתורה מגינה על עם ישראל, והשני צועק שמפני האויבים צריך להתגונן בפועל. שניהם צודקים, אבל 'עירוב פרשיות' יש פה, ללא הבחנה נכונה בין עולם הבא ועולם הזה. כפי שראינו בדוגמת הצדוקים, הצלחה צבאית אינה מבטיחה הצלחה רוחנית וממילא גם את התמדת הקיום הלאומי לאורך זמן. מנגד גם ביטוי רוחני לבדו עדיין אינו מבטיח את ההצלחה הממשית, המחשבה שאפשר להסתפק בדבקות הרוחנית, עד כדי האמירה שכל הצרות באו על עם ישראל בגלל הציונות, שגויה לחלוטין. לאורך כל דורות הגלות סבלו היהודים, ובכללם הצדיקים, תלמידי החכמים וראשי הישיבות, מהתעללויות קשות מצד הגויים. המצב הנורא הזה צריך תיקון. צריך לדעת להשלים ולקרב בין המחנות, להראות איך שם ה' מתברך "מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם", את כל הגדולה של העולם הזה והמאמץ לפעול בו, יחד עם כל הגדולה של העולם הבא.
