בפרק זה הרב מדבר על עניין שכמעט ולא דובר בו בספרות היהודית לאורך הדורות: הקשר שבין תורה לאסתטיקה, שכאן באה לידי ביטוי בתחום השירה. לאורך דורות הגלות נכתבו יצירות פיוטיות רבות בעלות ערך רב, על ידי משוררים שביניהם היו מגדולי החכמים. בימי הביניים יש פרץ של שירה בספרד – רבי שמואל הנגיד, רבי אברהם אבן עזרא, רבי משה בן עזרא, רבי שלמה אבן גבירול וכמובן גדול המשוררים בספרד, שהיה גם איש הלכה ופילוסוף – רבי יהודה הלוי. אך רובם של פיוטים אלה עוסקים במצב האומה, בענייני מוסר ובתורה וכמעט ולא בטבע, יופיו ועוצמתו.
אֵין הַטֶּבַע מִתְגַּלֶּה לַמְּשׁוֹרֵר הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּכָל הֲדָרוֹ וְיָפְיוֹ מִפְּנֵי שֶׁבֶר הָאֻמָּה וְהַרְחָקָתָהּ מֵהַחַיִּים הַטִּבְעִיִּים הַבְּרִיאִים. הרב מחפש אחר הסיבה העמוקה לכך שעם ישראל שהוא כה ברוך כישרונות, כמעט ולא נתן דעתו על שירת הטבע, היופי, שהיא אחד הנושאים המרכזיים בספרות האנושית. הדבר בולט במיוחד על רקע התחדשות השירה האירופאית במאה התשע-עשרה, תחילת המאה העשרים, תקופה בה משוררים רבים באומות העולם מהללים את יופיו של הטבע, ואילו הספרות העברית החדשה, המתפתחת מסביבות מחצית המאה התשע-עשרה[328] בעיקר במזרח אירופה, נעדרת כמעט לחלוטין משירת טבע. הרב תולה את הסיבה לחיסרון זה במצב האומה בגלות, שבו המציאות קודרת, הטבע אינו ידידותי עבור עם ישראל. אמנם גם בגלות יש איזו תחייה ביחס לטבע – בתנועת החסידות נוצרים דברים בעקבות אינטראקציה של הנפש עם הטבע – אך זה לא קיים בצורת שירה ואומנות גבוהה.[329]
לכן הרב מציג ביקורת כלפי הספרות העברית החדשה: וְאִם יִרְצֶה מְשׁוֹרֵר בַּעַל כִּשְׁרוֹן לְהִתְמַכֵּר אֶל הַטֶּבַע לקבל השראה מן הטבע ולכתוב ללא ביקורת באופן חופשי לגמרי, לִדאות על כנפי דמיונו בתוך הנוף הטבעי, לַמְרוֹת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל הָאֻמָּה כלומר – כשהאומה עדיין בכישלונה, גלותה, יוּכַל רַק לְהַטְבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ בַּצַּד הַמּוּחָשׁ הַגַּס שֶׁלָּהּ,[330] בזמן כישלונה של האומה אדם בעל כישרון יכול לחוש מהטבע רק את הצדדים הגסים שבו. ביקורתו של הרב היא על הצד הגס שבשירה – היו בספרות העברית החדשה תיאורים פשטניים וגסים שהנמיכו מאוד את מורכבות הנפש האנושית ביחס לטבע. הטבע נתפס כמין מכונה עוצמתית, אכזרית, כמעט לפי התפיסה הפשטנית של הדרויניזם, שהחזק והגס הוא השורד שמכתיב את ההיסטוריה.[331] אֲבָל אֶת יָפְיָהּ הַשְּׁמֵימִי לֹא יוּכַל לָחוּשׁ בְּכָל טוּבוֹ וַהֲדַר זִיווֹ. הרקיע בטהרתו, היופי של הצבעים העדינים ולא הצבעים הקשים, הארציים, שיש בהם איזו אפלה. כִּי כֵּיוָן שֶׁיִּרְצֶה לְהִתְרוֹמֵם אֶל הַסְּפִירָה הָרוּחָנִית גם משורר בעל כישרון שירצה להתרומם מעל החושניות – יַרְגִּישׁ שֶׁבֶר הָאֻמָּה וְיִדֹּם רוּחוֹ, בגלל שבר האומה הוא לא ימצא במה להיאחז, אין סולם לעלות לספירה הרוחנית. כל שירה, גם העוסקת ביופי שמימי, לא יכולה להתפרנס מן המופשט לגמרי. שירה צריכה להתפרנס מחוויות ותחושות, אך הטבע בגלות אינו יכול ליצור תחושות מרוממות שיתנו השראה לשירת טבע ראויה. תַּחַת אֲשֶׁר בַּשְּׁקִיעָה הַחוּשִׁית כאשר יתרכז רק בתחושותיו הפרטיות, יוּכַל לִשְׁכֹּחַ לִפְעָמִים אֶת הַמַּצָּב הַהֹוֶה שֶׁל הָאֻמָּה. כי ההתרשמות החושית החזקה מכסה את המחשבות הריאליות, הקשורות במצב ההווה. "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ" (משלי לא, ו) – השכרות המשקיעה את האדם בעולם החושים הגסים ומערפלת את תודעתו, מועילה אפילו לאבל להתנתק לזמן-מה מכאבו.
דברים אלו הרב מסמיך לדברי חז"ל: "מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִרְאָה רָקִיעַ בְּטָהֳרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם" (ברכות נט, א; ישעיהו נ, ג). כח המשיכה מחייב את כולנו להלך על הארץ, וממנה אנו מפיקים את מזוננו. השמים, לעומת זאת, מזכירים לנו את הקשר של הארץ למקורה האלוהי. מאז החורבן, טהרת הקשר של הארץ למקורה לא נראה. זהו שבר האומה. הביטוי 'שכינתא בגלותא' מסמל מציאות זו, כאשר במקום שהשכינה תהיה כשמה – שוכנת בארץ, כאשר הנוכחות האלוהית גלויה, היא גולה מן הטבע עִם העם שגלה מארצו. וכפי שבאר הרב בפרקים הקודמים, במציאות כזו ההתגלות האלוהית באה בניגוד לטבע ולא בטבע עצמו. ממילא, כיוון שלא רואים בטבע את הקשר למקורו, את האחדות בין הקודש לחול, רואים מאבק פראי ומלחמות בין החלקים השונים בהוויה.
הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית, הַנִּכֶּרֶת בְּבִנְיַן הָאָרֶץ, הרב מדגיש שאין מדובר באיזו תנועה ציונית שקמה באירופה או בתחיית השפה, אלא התחייה שבבניין הארץ, המקושרת לטבע הממשי. תחייה זו, כְּשֶׁהִיא נִלְקַחַת עִם מְקוֹרָהּ הַחַי, לא בריחה לארץ כמקלט לילה מתוקף הנסיבות, אף שגם זה נכון וחשוב, אלא חזרה ארצה מתוקף המקור האלוהי שמתגלה בתורה ובחזון הנביאים, תּוּכַל כְּבָר לְהַחֲזִיר רְשָׁמִים הֲגוּנִים מִזִּיו הָרוּחָנִי שֶׁל הֲדַר הַטֶּבַע, עַד שֶׁתִּוָּלֵד הָאֶפְשָׁרוּת לְהִסְתַּכֵּל לֹא רַק בְּאַרְצִיּוּתוֹ כִּי־אִם גַּם בְּזִיווֹ הַשְּׁמֵימִי, בְּעֵרֶךְ יָדוּעַ הַמְכֻוָּן לְפִי נִיצוֹצֵי הָאוֹר שֶׁבַּתְּחִיָּה הַמִּתְפַּתַּחַת. תחיית האומה היא החזרה למצב הטבעי של האומה וממילא לטבע בכללו, כאשר במקום הביצות והמים המזוהמים שהיו קודם לכן, המים בריאים ומרווים, הקרקע שוב פורייה, השמים מלאי אור ושמש והפירות מבשילים ומתוקים. חוויה ממשית זו שהיא מאוד חשובה למשורר כמקור השראה, רק היא יכולה להחיות גם את השירה העברית ביחס לטבע. ככל שהתחייה יותר מתפתחת כך נוצרת תשתית יותר רחבה של רשמים נפשיים שנותנים השראה מרוממת למשורר, אל שמימיות הטבע, ראיית הטבע בהדרו. ובאמת כאשר ביאליק[332] ביקר בארץ הרב ברך את בואו וכתב לו: "שירה נא, משורר אהוב לנו, מעתה על ישע גוי ואלוהיו. העירה כינורך, המלא עז ועדנה, לשיר לנו שירת הארץ, שירת התחיה…" (אגרות הראי"ה ח"א, עמ' רמח).[333]
כיום, למעלה ממאה שנה מאז שהדברים נכתבו, מתברר שהאופי היהודי יותר מורכב ומסובך. שירת הטבע היפה בפשטותה אמנם מצויה בשירה העברית, אך מכיוון שחיי העם מורכבים, מלאים מתחים והתמודדויות, גם התרבות המודרנית בכללותה נוטה יותר לשירה המסובכת, שיש בה הרבה צדדים אפלים ושפלים. כך בכל ענפי האומנות; תיאטרון, קולנוע, ציור ופיסול. הפנייה אל התת-מודע, עוד משנות העשרים של המאה הקודמת, אל התרבויות ה'לא-מעובדות' כמו התרבות האפריקנית, נעשתה לאומנות. ישנו ניסיון להתמודד עם הדחפים ואימת הקיום, תחושת הקץ שאינו מבשר טובות שנוצרה אחרי מלחמת העולם הראשונה ונמשכה גם אחרי השנייה, כאשר הניצחון על כוחות החושך הושג במחיר כה כבד, וההכרה שתנועה כה מפלצתית כמו הנאציזם יכולה להיוולד במהירות רבה עדיין מהלכת אימים על התרבות האירופאית כולה. לכן גם התחייה הלאומית מורכבת יותר ואין בה רק תחושות רווחה, התפעלות ויופי.
