בשני משפטים אלה נטען דבר והיפוכו לכאורה. זו דוגמא לדיאלקטיקה, אחדות הניגודים, כאשר הדבר האחד מובן על פי הדבר ההפכי לו. הרב טוען טענה חשובה במשפט הראשון, ואילו המשפט השני משקף את המציאות הנתונה לחושים, שנראית מנוגדת לטענה שבמשפט הראשון. ובכל זאת, הם מסתדרים יחד.
סָמוּךְ לְעִקְבָא־דִּמְשִׁיחָא מִתְרַבָּה סְגֻלַּת הָאַחְדוּת בָּאֻמָּה, הצורך והרצון באחדות מתרבה, לא דווקא האחדות עצמה. במציאות ימינו, כשמזהים כבר את עקבותיו של המשיח הצועד לא רחוק מאיתנו, כאשר אנו קרובים למימושו במציאות היהודית, ישנה התעוררות לאחדות, כיוון שעם ישראל מתקבץ מכל קצוות תבל וחוזר לארץ ישראל. זו המשיחיות במובנה המדיני – כאשר אין שעבוד מלכויות ומתקיימת מלכות ישראל בארץ ישראל, כדברי הגמרא והרמב"ם.[311] הגלות מתאפיינת בפיזור, ריסוק גוף האומה. בכל קהילה יש גוון שונה, במקצת או בהרבה, בתפיסת היהדות וקיומה, מכיוון שכל קהילה היא אוטונומית ורחוקה מקהילות אחרות. ואז למרות שהתורה היא אחת, בכל קהילה מבינים אותה אחרת ונוהגים אחרת, ונוצרות מסורות שונות. לשם כך יש הלכה מיוחדת שנעשתה רלוונטית מאוד בגלות – "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" (דברים יד, א) "לא תעשו אגודות אגודות" (יבמות יד, א) – כאשר בא יהודי ממקום מסוים למקום חדש, ינהג לפי מנהגי הקהילה במקום החדש, כדי שלא תֵראה התורה כשתי תורות, ותתבטל המוחלטוּת שבה. ממילא, בסמוך לעקבתא דמשיחא, כאשר מתקבצים יחד בארץ, מתעורר הצורך לקבוע מנהג אחד, נצרכת האחדות.
הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַדֵּעוֹת וְהָאוֹר הָאֱלוֹהִי הַנִּמְצָאִים בַּצַּדִּיקִים פּוֹעֲלִים עַל קְדֻשַּׁת הַכְּלָל יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר הַזְּמַנִּים. כלומר – בזמני הגלות. מה שבמשך הדורות היה רק נחלתם של הצדיקים, הראייה בפרספקטיבה של כלל, של עתיד ושל אחדות, נעשה עיקרון שכעת מתקבל על לבבות כל העם. כיוון שנוצרות התנגשויות בין עדות שונות ומנהגים שונים, יש צורך להחליט על מה לוותר, מה בלתי משמעותי. נדרשת מחשבה עמוקה וכוללת כדי לדעת כיצד לאחד את השונים.
המשפט השני מציג את התמונה כפי שהיא לעינינו: טְמוּנָה הִיא סְגֻלָּה זוֹ בְּמַטְמוֹן כמין כלי שבו חבויים דברים, שֶׁל קָטֵגוֹרְיָא וּמְרִיבוֹת, כאשר מתבוננים בכלי מבחוץ, כולו מריבות וגידופים. כאשר ישנן 'ירושלים דליטא', 'ירושלים דספרד', 'ירושלים דפולין' – כל אחד מזדהה עם עיר הקודש שלו. אך כשיש ירושלים אחת, צריך להחליט מי יקבע. אֲבָל תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה וְאַחְדוּת נִפְלָאָה, שֶׁמְּעוֹרֶרֶת הַרְגָּשָׁה כְּלָלִית לִצְפִיָּה לִתְשׁוּעַת הַגּוֹי כֻּלּוֹ. האהבה שבתוך מעטפת המריבות יוצרת את הבסיס לתקווה טובה שתבוא הגאולה השלמה וייוושע העם כולו.
מְרִיבוֹת הן מלשון ריבוי. בגלל ריבוי אנשים, הקהילות והמנהגים, נוצרים ויכוחים איזו קהילה יותר עתיקה וחשובה, איזה מנהג יהיה הבסיס הקובע. כך היה בפולמוס על השפה – האם יהיה היגוי אשכנזי, ספרדי, תימני או אחר. בסופו של דבר התקבל היגוי שלא היה לאף אחד במקור, ההיגוי שלנו כיום אינו ספרדי, אלא המכנה המשותף הפשוט ביותר שמאחד את כל העדות באופן יחסי. כך גם במנהגים הלכתיים, מאמציו של הרב עובדיה יוסף שיקבלו את מנהג ה'שולחן ערוך' שהיה מרא דאתרא בארץ ישראל היה ניסיון מעניין להביא לאחדות, אך הנסיון לא התקבל. הרב גורן רצה לקבוע נוסח אחיד של תפילה בצה"ל, וגם לא כל כך הצליח. כבר לפני כמאתיים שנה בעל התניא ניסה ליצור נוסח אחיד, ורק נוצר מכך נוסח נוסף.
האַהֲבָה שחבויה בתוך עטיפת הסכסוכים, היא רגש לא פשוט. דווקא אהבה חזקה בין אנשים עלולה לגרום למריבות קשות – כי אכפת להם מאוד זה מזה. לכן זו אהבה ואחדות נִפְלָאָה. זו אינה אחדות רגילה בה כולם יחד באופן טבעי, אלא פלאית, אחדות שבתוך המריבות. אפשר לראות זאת כאשר ישנה מלחמה או אירוע אחר שלילי שקורה לאומה, ואז הדאגה ההדדית בולטת, עוזבים את הכל ועושים למען הנקלע למצוקה באופן מעורר השתאות. גם בזה החברה בישראל מצטיינת; המריבות קולניות, אך עמהן ישנה גם אהבה ואחדות. זו אחדות נפלאה, גם כי המעשים שנעשים בארץ הם מעשים של מסירות נפש וערבות הדדית שלא היו מעולם. בצבא זה בולט במעשי הגבורה של חיילים שונים, המוסרים את עצמם למען המדינה. משותפים בזה כל העדות, והעובדה שיש מגזר שפחות שותף בזה, היא גם חלק מהמריבות שתמיד ישנן.
קיבוץ הגלויות הוא איחוד השונים – דבר שלא קיים בשום עם או מדינה, שישנו שוני רב כל כך ועם זאת תחושת אחדות רבה כל כך. יש לשוני ולזרות אלה ביטויים לא נעימים, התנשאות, בוז ואפליה, ומנגד יש רצון ללא גבולות לאותה אהבה, ובאופן מוזר, הכל קיים יחד באותו זמן. חז"ל אומרים שגדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ (פסחים פח, א), כי לקבץ מה שבמשך מאות שנים התגבש ונוצר, כאשר כל אחד בא עם היהדות כפי שהתפתחה אצלו, בלא שהוא מכיר באחר – זה פלא עצום.
אותה אהבה מְּעוֹרֶרֶת הַרְגָּשָׁה כְּלָלִית לִצְפִיָּה לִתְשׁוּעַת הַגּוֹי כֻּלּוֹ. כאשר נמצאים יחד זה כרוך בהרבה בירורים, גילויים של הטוב שיש בכל עדה, לצד תככים ומריבות. לכן דווקא אז יש ציפייה ורצון לתשועת הגוי כולו, כי איננו רוצים לוותר על אף אחד. אט-אט, תהיה התקרבות והתבררות פנימית בדרכים שונות. לפעמים בדרכים נעלות ולפעמים בדרכים פחות טובות. מאותה האחדות תצמח הגאולה, כי האחדות מבססת את חיינו כעם. הרב כתב דברים אלו כשהיו בארץ כמה עשרות אלפי יהודים בלבד. כבר אז היו מריבות, אבל הייתה אכפתיות, ומחשבות אלה קרמו עור וגידים ביישוב היהודי ובמדינת ישראל.
