השתחוויה בהר הבית בפישוט ידיים ורגליים

עניין ההשתחוויה בהר הבית בפישוט ידיים ורגליים נידון בהרחבה על ידי רבני דורנו מזה קרוב לשלושים שנה, ובעיקר בשנים האחרונות.

אסכם בקצרה את הנידון ההלכתי, כפי שהוצג בהרחבה במאמרים השונים שנכתבו על ידי רבני דורנו שדנו בדבר, ובהמשך אוסיף מדילי דברים הנוגעים לנידון המעשי של השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים בכותל המזרחי, אל מול כיפת הסלע, המקום בו כיום (חשון תשפ"ה) ניתנת האפשרות המעשית להשתחוויה בהר הבית.

מקור הדין

ויקרא

בתורה, בסוף פרשת בהר (ויקרא כו, א), נאמר:

"לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

מסכת מגילה

על הפסוק הנ"ל דרשו חכמים בברייתא המובאת במסכת מגילה כב, ב, שהאיסור הוא דווקא "בארצכם", אך לא "על אבנים של בית המקדש":

"'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה' – 'עָלֶיהָ' אי אתה משתחוה 'בְּאַרְצְכֶם', אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש".

עוד מובאים שם דברי עולא שההשתחוויה שאסרה התורה מחוץ למקדש היא דווקא על רצפה של אבנים:

"אמר עולא: לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד".

פסיקת ההלכה

הסוברים שרק קידה על אבן אסורה מדברי חכמים

דברי עולא נפסקו להלכה ברמב"ם (ע"ז ו, ו-ח) שם באר הרמב"ם שאיסור התורה הוא רק כש"יפשוט ידיו ורגליו על האבן", אך "המשתחוה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות". ואם הניח דבר מה שיחצוץ בינו לרצפת האבנים – מותר לכתחילה. וכן מותר להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים שלא על גבי אבנים, או שיטה פניו הצידה.

עוד באר הרמב"ם ש"במקדש מותר להשתחות על האבנים":

"מצבה שאסרה תורה… וכן אבן משכית האמורה בתורה, אף על פי שהוא משתחוה עליה לשם – לוקה, שנאמר: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה", מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה. לפיכך אין עושין כן לה'. ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן, ונמצא כולו מוטל עליה, שזו היא השתחויה האמורה בתורה.

במה דברים אמורים? בשאר (הארצות), אבל במקדש מותר להשתחות על האבנים, שנאמר: "בארצכם" – בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים, אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש. ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים, או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם ובין האבנים. ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן, הולך למקום אחר ומשתחוה, או שוחה על צדו ומטה כדי שלא ידביק פניו באבן.

כל המשתחוה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים – אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות. אבל לעבודת כוכבים, אחד השתחויה בפישוט ידים ורגלים או בלא פישוט ידים ורגלים, משעה שיכבוש פניו בקרקע – נסקל".

הסוברים שגם פישוט ידיים ורגליים שלא על גבי אבן אסור מדברי חכמים

הרמ"א באו"ח קלא, ח, מביא בשם הגהות אשרי, ריב"ש ומרדכי שגם פישוט ידיים ורגליים שלא על גבי אבן אסור מדברי חכמים, ורק אם מטה פניו הצידה או מניח חציצה בינו לבין הקרקע, מותר להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים שלא על גבי אבן, וכך מוסכם על רוב האחרונים להלכה:

"וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפשוט ידים ורגלים אפילו אין שם אבן משכית (הגהות אשירי סוף פ' תפלת השחר, וריב"ש סי' תי"ב). אבל אם נוטה קצת על צדו – מותר, אם אין שם אבן משכית. וכן יעשו ביו"כ, כשנופלין על פניהם, אם[1] יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין".

ספקו של ה'מנחת חינוך' והניסיונות להכריעו

ה'מנחת חינוך' מצוה שמט, הסתפק האם ההיתר שהוזכר בגמ' במגילה להשתחוות במקדש על אבן משכית כולל את שטח הר הבית, או מתוחם רק לעזרה המקודשת המוגדרת כ'מחנה שכינה', ונשאר בספק:

"והנה נראה, הא דבמקדש מותר – דוקא מעזרת ישראל בפנים, דהוי 'מחנה שכינה', אבל חוץ לעזרה בכל הר הבית אסור, ועוברים משום לאו זה. ואפשר הכל הוא בכלל בית המקדש.

ועי' ר"מ שם גבי נטיעת אילן בעזרה או בהר הבית, ואפשר לפי הטעם שכתב הרב המחבר, מותר בהר הבית, שגם שם נגלה כשמש שאין עובדים אלא להשי"ת לבדו. אבל לדעת רש"י, שהוא דוגמת המקדש, אסור לעשות בכל מקום, אפי' בהר הבית. וצע"ק".

את ספקו של ה'מנחת חינוך' הזכירו רבני דורנו שעסקו בסוגיה, ובראשם הרב יצחק שפירא והרב יוסי פלאי בספרם 'אל הר המור'. ככלל, רבני דורנו נטו לפשוט את ספקו מהמשנה במסכת מידות (ב, ג), בה נאמר שכנגד הפרצות שפרצו היוונים ב'סורג', "גזרו כנגדם שלוש עשרה השתחויות":

"לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים. ושלש עשרה פרצות היו שם, שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום, וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות".

לדעת רוב מפרשים המשנה שם, ובכללם הרמב"ם, ההשתחוויות ש"גזרו" כנגד הפרצות היו במקום אותן הפרצות, כלומר כאשר אדם הגיע למקום אחת הפרצות, הוא השתחווה שם לה'. לפי זה, מותר להשתחוות בהר הבית.

אולם לפי חלק מהמפרשים ההשתחוויות לא בוצעו שם, אלא בעזרה, וכוונת המשנה היא שתקנו להשתחוות שלוש עשרה פעמים כנגד מספרן של הפרצות. אמנם עדיין, אין זה מוכיח שלשיטת המפרשים כן ישנו איסור להשתחוות בהר הבית.

מנגד, הועלתה טענה שהגם שמדברי יוסף בן מתתיהו עולה כי קרקע הר הבית היתה מרוצפת, אין הוכחה חד משמעית שכך היה הדבר תמיד, וייתכן שבמזמן שקבעו להשתחוות כנגד הפרצות, לא היה זה על אבן משכית.

עוד הובאה ראייה מכך שבספר נחמיה (פרק ח) מסופר כי כאשר ברך עזרא לפני הקריאה בתורה באוזני העם שהתכנס "לפני הרחוב אשר לפני שער המים" בהר הבית, "כל העם" השתחוו שם, והוכיחו מתוכן הדברים שבאופן פשוט האירוע התרחש בשטח הר הבית ולא בעזרה. אולם גם משם אין ראיה מובהקת לכך שהדבר נעשה על שטח מרוצף. והוסיפו להביא ראיות שונות.

מסקנות רבני דורנו שנדרשו לסוגיה

הרבנים יצחק שפירא ויוסי פלאי

הרבנים יצחק שפירא ויוסי פלאי, בספרם 'אל הר המור' חלק הבירורים בירור ו, דנו בהרחבה בסוגיה, ובמסקנתם כתבו (סעיף ז) שאין להקל בהר הבית בהשתחוויה האסורה מהתורה, אך השתחוויה שבשאר המקומות אסורה מדרבנן, יש להתירה בהר הבית:

"מכל זה נראה פשוט שההשתחויה מותרת מחוץ לעזרה, שהרי גם לפירוש הר"ש והרא"ש – שהתנא במדות סובר שההשתחויות היו בתוך העזרה ולא מחוצה לה, אין שום סיבה לומר שלדעתו יש איסור להשתחוות מחוץ לעזרה, אלא רק שלא תקנו שם השתחויות. וכן, הרי כולם מודים שבית רבן גמליאל השתחוו מחוץ לעזרה, ואף אחד לא חלק ואסר את זה.

אמנם, לכאורה אפשר לומר שאין מזה ראיה לענין איסור אבן משכית, משום שההשתחויות שמחוץ לעזרה לא היו על גבי רצפת אבנים. אבל זה דוחק, משום שבפשטות היה הר הבית מרוצף… וכן תיאר יוסף בן מתתיהו שהר הבית היה מרוצף… ועוד, גם על קרקע לא מרוצפת יש איסור דרבנן להשתחוות בפישוט ידים ורגלים להרבה פוסקים… ואיך יבארו הם את ההשתחויות בהר הבית?

על כן, נראה שעל כל פנים ברור שהשתחויה באופן האסור מדרבנן – כגון שלא על רצפת אבנים או שלא בפישוט ידים ורגליים לגמרי – מותרת בהר הבית, שהרי לפחות כך היו משתחוים! ואמנם, בפשטות נראה לומר יותר מזה, שאיסור אבן-משכית אינו נוהג בהר הבית כלל (גם באופן האסור מדאורייתא), אך כיון שיש מקום לדחות – על כן צריך עיון האם למעשה ניתן להקל במה שהמנ"ח השאיר בספק".

עוד כתבו בהערה ו שם, שגם מי שיסבור שמותר להשתחוות בהר הבית בפישוט ידיים ורגליים, ההיתר הוא רק "במקום שודאי כלול בת"ק אמה המקודשות של הר הבית, ולא בשטחי התוספות":

"וגם אם הדבר מותר, בפועל צריך להזהר שההשתחויה תעשה במקום שודאי כלול בת"ק אמה המקודשות של הר הבית, ולא בשטחי התוספות".

דבר חברון

בשו"ת דבר חברון ג, שפה, הרב דב ליאור נשאל על ידי הרב הלל בן שלמה אודות השתחוויה בהר הבית. תחילה הזכיר בקצרה את מאמרם של הרבנים שפירא ופלאי, וש"דעתם נוטה לומר… שמסתבר שהר הבית היה מרוצף" ו"משמע שמותר". אולם דעת הרב ליאור עצמו היא ש"מדרבנן אסור להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים גם ללא רצפה", וזאת גם בתוך שטח הר הבית המקודש:

"לכבוד התלמיד החשוב הלל בן שלמה נ"י.

שאלת האם איסור השתחויה על אבן משכית חל גם על הר הבית מחוץ לתחום מחנה שכינה.

תשובה:

הנה ה'מנחת חינוך' (מצוה שמט) מסתפק בזה ונשאר בספק. אולם בספר 'אל הר המור' (לרב יצחק שפירא ויוסף פלאי, בירורי הלכה פו) הרחיבו את הדיבור בזה, ודעתם נוטה לומר, לפי כל ההוכחות שהביאו, שמסתבר שהר הבית היה מרוצף, ומצינו שהתקינו שלוש עשרה השתחויות והן היו מחוץ למחנה שכינה. משמע שמותר, עי"ש.

למעשה, נראה להכריע בזה שמדרבנן אסור להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים גם ללא רצפה".

הרב משה גרינהוט

בביטאון התורני בענייני המקדש, 'מעלין בקודש' מב, עמ' 94, כתב הרב משה גרינהוט במסקנת דבריו ש"עיקר הראיות להכריע בספק זה להיתר", אך לא נכנס לדון האם ההיתר חל גם על השטח שמחוץ לת"ק על ת"ק אמה:

"לגבי השתחוויה בהר הבית, הסתפק ה'מנחת חינוך' האם נכללת בהיתר השתחוויה במקדש. ולענ"ד עיקר הראיות להכריע בספק זה להיתר".

הרב אלישע וולפסון

בספר 'הר הבית כהלכה' לרב אלישע וולפסון, ח"ב סימן ב' דן אף הוא בסוגיה, והביא את הראיות להיתר הנ"ל. וכתב שאף הרב דב ליאור הסכים עמו (כנראה חזר בו ממה שכתב ב'דבר חברון' הנ"ל בתשובה משנת תש"ע שיש בזה איסור דרבנן).

במסקנתו כתב הרב אלישע (עמ' עט) שיש להתיר להשתחוות בחלק המזרחי של המסלול שאותו עושים העולים להר הבית, שכן שם נמצא ודאי שטח הר הבית המקודש (אולם עי' להלן מה שכתבנו אודות כך):

"על פי כל האמור נראה שיש להתיר למעשה להשתחוות על האבנים בהר הבית, ויש בזה מצווה רבה. ודנו בזה לפני הגר"ד ליאור שליט"א ביחד עם כמה חכמים, והסכים עימנו. אלא שאין ההיתר אמור אלא בהר המוריה, היינו הר הבית המקודש שהוא ת"ק אמה על ת"ק אמה.

היום (נכון לשעת כתיבת שורות אלו) איננו יודעים לקבוע באופן מדויק את גבולות מקום זה, אך כשהולכים בהר הבית במזרח (עד שער הרחמים) בוודאי נמצאים בתוך השטח המקודש, וכן בדרום סמוך לרחבה המוגבהת. אם כן אין להשתחוות על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים אלא במקומות אלו בלבד. ומחוץ למקומות אלו ניתן להשתחוות על ידי שיחצוץ עם בגד וכדומה בין פניו לאבן".

הרב הראל דביר

אף שהרב הראל דביר נטה לקבל את הראיות לכך שההיתר להשתחוות במקדש כולל את הר הבית, כתב למעשה שאין ראיה מפורשת מהדברים, ולכן למעשה צריך עיון אם הדבר מותר:

"נמצא שההבנה המרווחת יותר במקורות מהתנ"ך ומדברי חז"ל, היא שמותר להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים על רצפת הר הבית, ואף מחוץ לעזרה. ואולם הדבר אינו מפורש, משום שלא ברור אם ההר היה מרוצף, ומסיבות נוספות… וצ"ע להלכה".

הספק המציאותי בנוגע לשטח הצמוד לכותל המזרחי

נכון לכתיבת שורות אלו, בחשוון תשפ"ה, המקום היחיד בו החל הנוהג להשתחוות בהר הבית הוא בצמוד לכותל המזרחי של חומת הר הבית, מול כיפת הסלע.

וזאת יש לדעת, כי אורכו של הכותל המזרחי הוא כ-465 מטרים, כאשר 32 המטרים הדרומיים שלו, וכ-120 המטרים הצפוניים, בנויים בבנייה בסגנון הרודיאני, המיוחסת להרחבתו של הורדוס את שטח הר הבית. לעומת זאת חלקו המרכזי של הכותל המזרחי מתוארך לתקופת החשמונאים, אם כי יש המתארכים אותו לתקופות קדומות יותר ויש שאף מתארכים אותו לתקופת בית ראשון.

למעשה, מוסכם במחקר כי הכותל המערבי של הר הבית, וכן הכותל הדרומי, אינם 'יושבים' על התוואי המקורי של כותלי הר הבית המקודש, הר המוריה, אלא הם הרחבה שהרחיב הורדוס את שטח הר הבית למערב ולדרום. לגבי הכותל המזרחי, נכון להיום אין לנו דרך לדעת האם תוואי החומה המקורית של הר הבית, המתוארת במשניות במסכת מידות, חפף לתוואי החומה הנוכחית, זו המתוארכת לימי החשמונאים על פי הדעה הרווחת במחקר, או שמא היא הוקמה מערבית אליה. וזאת משום שאין ספק שהחומה החשמונאית הינה רחבה יותר מהחומה הקדומה, שכן אורכה גבוה בהרבה מ-500 אמה, ולכן ברור שנעשתה כאן הרחבה. השאלה היא רק האם ההרחבה נעשה רק לצפון ולדרום, אך היא נבנתה על תוואי החומה המקורית ולא מזרחית לה, או שההרחבה היתה גם מזרחה.

לאחר בירור העניין עם מומחים בתחום, עלה כי אף שאין הוכחה חצובה בסלע כי הכותל המזרחי תואם לתוואי הכותל המזרחי של הר הבית הקדום והמקודש, מכל מקום רבים מצדדים בכך שהחומה החשמונאית הוקמה על תוואי החומה הקדומה מימות בית ראשון, ולא מצאנו מי שטוען בתוקף כנגד זאת, אלא רק מטילים בכך ספק בהתאם לסטנדרטים שאותם דורש כל חוקר על מנת להשתכנע שכך הם פני הדברים.

מסקנה

לאור הנ"ל עולה כי יש מקום להתיר השתחוויה ישירה על רצפת האבנים שבצמוד לכותל המזרחי, כפי שנהוג כיום, שכן למרות הסתפקות ה'מנחת חינוך', הדעה העיקרית בקרב העוסקים בסוגיה היא שהיתר ההשתחוויה הוא גם בתחומי הר הבית המקודש ולא רק בעזרה, וגם בשאלה האם כל השטח שממערב לכותל המזרח של ימינו כלול בקדושת הר הבית המקודש, ככלל דעת החוקרים היא ששטח זה אכן קדוש כולו בקדושת הר הבית, וגם המפקפקים בזה לא טוענים זאת בעוז. לכך יש לצרף את הסברה שאולי גם החלק שהורחב בתקופת החשמונאים נתקדש בקדושת הר הבית.

ואמנם נראה לענ"ד שמאחר שניתן לצאת מידי ספק איסור תורה בקלות על ידי השתחוויה באופנים המותרים מן התורה (כמבואר להלן), לא כדאי להכניס עצמנו בידיים לספק איסור תורה, אולם הרוצה לסמוך על דעות המקילים רשאי, כיוון שתוקפם של הספקות להחמיר חלש.

אופנים המותרים גם לחוששים להחמיר

כאמור, מכיוון שישנו ספק אם השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים על האבנים בסמוך לכותל המזרחי של הר הבית מותרת או אסורה, נראה שניתן להתיר בשופי להשתחוות באופנים שבהם גם מחוץ להר הבית האיסור הוא מדברי חכמים.

לכן מותר להשתחוות בקידה (כריעה על הברכיים והצמדת הפנים לאבנים) בשטח זה, או להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים תוך הנחת חציצה בין הפנים לאבן. וכן מותר להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים כאשר מטים את הפנים הצידה, גם ללא צורך בחציצה בין הפנים לאבן.

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] ה'משנה ברורה' שם מד, כותב שצריך לומר 'או' ולא 'אם', משום שדי בהטיית הפנים או בהנחת חציצה.