ברוב ספרי המוסר המתארים את המידות השונות, אין עיסוק ברצון. הוא לא נחשב כמידה. אולם למעשה אדם יכול להשפיע על רצונו על ידי חשבון נפש ומודעות, ניתן למדוד אותו, לעצב ולשכלל, כמאמר חז"ל: "עשה רצונו כרצונך" (אבות ב, ד). על כן הרצי"ה קוק בחר להכניס לספר זה העוסק במידות, גם פרק של פסקאות בנושא הרצון. כל כך ניתן להשפיע על הרצון, עד שכאשר האדם מתעלה הוא יכול לעשות את רצונו שליט ופועל בעולם, באופן זה שבידו לברך את מי שהוא חפץ, עד כדי להמשיך סדרי גורל החיים על פי המשכת חפצו. לשנות את חייהם של אנשים באופן מהפכני, כפי שנתברך אברהם אבינו: "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב), ופירשו חז"ל: "הברכות מסורות לך" (בראשית רבה פ' לט). לא בכדי בין צאצאיו של אברהם התחולל מאבק קשה מי יזכה בכוח הברכות. מובן אם כן, כי צריך להתייחס מבחינה מוסרית לרצון. אדם אינו יכול לפטור עצמו בטענה שהוא לא הזיק לאף אחד; אם אינו רוצה להיטיב עם הבריות ולברכן, זהו פגם מוסרי. הדרכת חז"ל: "הוי מקדים בשלום כל אדם" (אבות ד, טו), ואפילו נכרי בשוק (ברכות יז, א) – מבוססת על ההכרה בכוחו של הרצון. לאדם יש כוח לברך ולהיטיב, וכאשר רואים אדם מסוים, גם אם הוא זר ומנוכר, ראוי לשאוף שיהיה לו טוב. שיהיה בשלום. זהו היחס הבסיסי שצריך להיות כלפי העולם.
בבהירות, בהעמקה והבהרת הדברים, צריכים להביט על יסוד הידיעה הנפלאה הזאת בתכונת האדם, האדם הוא בעל רצון, בעצם מהותו. והעולם שמושפע מרצונו של האדם, ביחש האדם לשלטונו על ההוויה. בזכות כוח הרצון שלו, האדם שולט על ההוויה ולא היא שולטת עליו. על כן יש לו אחריות כלפי ההוויה מבחינה רוחנית ומבחינה פיזית: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (קהלת רבה ז, א). וכן יש לו אחריות כלפי עצמו – תנאי המציאות אינם קובעים מה יהיה רצונו. לשיטתו של קרל מרקס (ראו עליו במידת אמונה כא), ההוויה מעצבת את התודעה. אולם תפיסה זו היא טעות איומה. היו רודנים איומים ורוצחים שפלים שגדלו במציאות שלווה, ללא כל מחסור ועוני, ובכל זאת בחרו בדרך של רשעה. מה שהביא אותם לרשעה היה חוסר ברצון הטוב. אדם נברא בצלם אלוהים – עם תבונה וכוח רצון, ועל כן נצטווה לעצב את ההוויה ולתקן אותה. הוא לא כנוע וכפוף לתנאי המציאות אלא שולט בהם. גם מי שגדל במציאות חיים איומה יכול לבחור בדרך חיים ראויה יותר ממה שראה בסביבתו.
מתעופה עליונה זו, מן ההבטה אל המציאות ממעוף צלם אלוהים שבאדם, תבונתו ורצונו שניחן בהם והם מרוממים אותו מעל כל הבריות – יורדים לעולם המעשה ומוצאים את השליטה המעשית החיצונה, לרדד את הטבע והיקום תחת רגליו. כלשון הציווי שקיבל האדם בראשית הבריאה: "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). אדם צריך לרדות בהוויה, לשלוט בה ולהשתמש בה עבור מטרותיו. כמובן, ראוי שמטרותיו יהיו נעלות ותואמות למגמת הבורא בעולם, כך ששימושו בהוויה ירומם אותה וייטיב עמה. וככל שהאנושות מתפתחת מבחינה מדעית וטכנולוגית, כך האדם מסוגל יותר להשליט את רצונו על כוחות ההוויה, על העץ, האבן והמתכת. אילו האדם היה משלים עם זה שהוא יצור יבשתי שמהלך על שתיים, הוא לא היה מפתח את הצוללות, המטוסים או החללית. כל אלה נוצרו מתוך הכרתו הפנימית שהוא נועד לשלוט בהוויה ולהשתמש בה לצרכיו. וככל שבפועל הוא שולט יותר, כך אחריותו המוסרית גדלה יותר. משום כך עולם המעשה, יכולתו של האדם לשלוט במציאות, הוא רק לבוש חיצוני לאותו השלטון הפנימי, שלטון היות ברכה, להיות הברכה באה לרגלו. האדם קרוּא להיות מקור של ברכה לעולם, להרבות את הטוב שבו ולהוציא אל הפועל את הפוטנציאל הגנוז בחובו של כל עניין. שליטתו על העולם היא ביטוי ליעוד אלוהי זה. ונמשכת לרצונו ומוצא שפתיו. לפי עוצמת רצונו כך נמשכת ברכה לעולם על ידו, במעשיו ובכוח דיבורו.
הפעולה הראשונה שהאדם הראשון עשה בגן עדן הייתה קריאת שמות לכל בעלי החיים, שכן בניגוד אליהם, ניתנה לו תבונה המאפשרת זאת. היכולת לקרוא שמות, להגדיר, להכליל ולהסיק מסקנות היא המאפשרת לאדם לשלוט בעולם ולשכלל אותו. קריאת שמות היא גם הדבר המאפשר לאדם להתייחס לאלוהים – כשלעצמו הוא אינו נתפס בתודעה האנושית, אך האדם מכנה אותו בשמות שונים, וכך יכול לפתח יחס אליו, לעובדו ולהתקרב אליו.
"וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב, כח). השפתיים חותכות את הקול ויוצרות צלילים, וכך נגזרת אמירה מתוך הרצון הכללי. כל מילה היא לבוש חיצוני וחלקי, שנחתך מתנועת הרצון הפנימית הרציפה. כך קמים דברים במציאות, והיא מתפתחת ומתעלה בכוח רצונו של האדם – שהוא גילוי הרצון האלוהי. "וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר" (שם). דרכו של האדם בעולם היא עיצוב המציאות ותיקונה. הוא מאיר את דרכו בכך שהוא מממש את ייעודו, לרצות ולהיטיב. כך מתברר כי "הֲלִיכוֹת עוֹלָם – לוֹ" (חבקוק ג, ו), מהלכו של העולם, התקדמותו ושכלולו, תלוי באדם וברצונו. וכדרשת חז"ל על הפסוק: "אל תקרי הֲלִיכוֹת אלא הלכות" (נדה עג, א). מהלכי העולם מתעצבים על ידי ההלכות, עיצוב אורחות החיים על פי התורה, שמרומם ומתקן את ההוויה. בעבר היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה,[156] משום שאסור לקבוע גבולות קבועים שלא ניתנים לשינוי באותה הליכה של התעלות העולם. העיקר הוא הארת הדרך, תוספת של חיים וברכה ללא גבול. האור אמנם רק נָגַהּ, האיר בחולשה ועמימות – הארת המציאות רצופה קשיים ומשברים. רצונו של האדם נתקל במגבלות תבונתו וכוחו, איתני הטבע העצומים חוסמים אותו, ולעיתים הרצון הוא בוסרי ומוטעה וגורם לאסונות. אך ההארה לעולם אינה פוסקת. הרצון יתמיד וילך עד להארת אור חדש על ציון וממנה לכלל ההוויה.
