נדמה שבדברים אלה הרב קוק מתאר חוויה נפשית כבירה שהוא חש בקרבו. אדם יכול להבין את היראה כמושג, ולהגות במשמעויותיה ובשורשיה הנפשיים באופן תיאורטי. אולם לעיתים היראה מורגשת בנפש במידה גדולה כל כך, ולא רק מושגת באופן שכלי, עד שהיא ממעכת את הכישרונות הנפשיים. לעיתים חווים יראה כזו בתפילות הימים הנוראים, כאשר האדם מתרכז בתפלתו, בעמידתו מול האינסופיות האלוהית, כך שבנפשו הומים רגשות עזים שכאילו מטביעים בהם את כל אישיותו. סערת נפש מטשטשת את הכרתו, וכל כישרונותיו, נטיותיו ומעשיו בטלים בחרדה העוטפת אותו: חרדה מתגברת עד כדי הימום סואן. האדם נעשה המום מגודל החרדה, וכל אישיותו משתתקת כמו בקול רעש אדיר שמונע כל קול אחר, שאינו נותן מנוח ומרגוע גם לעניינים רוחניים, שהוא יסוד תעודת האדם. יסוד מטרתו של האדם שנברא בצלם אלוהים, היעד שעליו לממש – מושג רק על ידי עניינים רוחניים, בלימוד תורה וקיום מצוות שיפתחו את אישיותו וירוממו את חייו. רק בכך הוא יכול לתקן את העולם ולממש את ייעודו. אך אפילו את אלה מבטלת חרדת יראת אלוהים המורגשת בנפש באופן עז. כך יוצא שהחרדה סותרת את עצם מציאותו של האדם.
הרב קוק מחלק את אופן ההתמודדות עם חרדה זו לשני חלקים. ראשית, צריכים לאצור את הכוח הגדול והקדוש הזה. לא לנסות בפשטנות להיפטר ממנו או להדחיק באופן מסוים. החרדה היא גם כוח גדול וקדוש שיש לשמרו כאוצר. לאוגרו בפנימיות הנפש, באופן שיוכל לצאת אל הפועל בכל עת הנדרש לפי מדתו ההגונה, ובכל עת ישתמש בו בתכונה מיוחדה. כאשר האדם יצטרך להכריע הכרעות משמעותיות בחייו, לדבוק בדרך הטובה למרות קשיים ופיתויים חזקים של יצרים וחולשות, יוכל להיזכר באותה חרדה, וכך להגיע לשיקול נכון ולהתגבר על כל המונעים ממנו לבחור בדבר הנכון. זיכרון חרדת העמידה מול האינסוף האלוהי יוכל לבטל ממנו את המידות הרעות, התאוות והקטנוניוּת.
והמותר של הכוח של היראה, עודף היראה המחריד את האדם, מעבר למה שנצרך בה כדי שהאדם יוכל להתגבר על יצריו הרעים, המתפרץ לצאת ולזעזע את החיים וכוחותיהם; יראה אינה רק משתקת את האדם ואת דחפיו השפלים, אלא גם מזעזעת את נטיותיו הטבעיות. הדבר מובן מבחינה ביולוגית – האדרנלין שזורם בדם בעת חרדה מטשטש תחושות רגילות כמו כאב או רעב. אין לנסות להדחיק גם את אותו עודף יראה מזעזע, אלא יהפוך אותו לכוח של מרץ רוחני ומעשי, להאמץ על ידו בתורה חכמה ומעשים טובים. להוסיף אומץ והתחזקות בטוב. תחושת החרדה צריכה להמשיך ללוות את האדם ולהשאיר רושם בנפשו, כך שמעתה ירצה יותר בטוב וידבק בקודש ביתר שאת. הוא ימשיך לחיות כפי שהיה קודם לכן, אך באופן מרומם יותר. כשידאג למזונו, יחשוב יותר על אלה שחסר להם; כשיתכנן את זמנו יראה כיצד להעצים את קביעות העיתים לתורה; כשיעסוק בעבודתו יכוון יותר להיטיב עם העולם, וכך בכל תחומי החיים. חיפוש הנוכחות האלוהית בעולם וכינון החיים על פי ערכי הקודש והטוב צריכים להתגבר בעקבות חוויית החרדה הגדולה. באופן זה היא פועלת גם בריסון המידות הרעות והדחפים המתפרצים, וגם בהמרצת האידאליזם והדבקות באלוהים בחיי היום־יום.
בעמידתו של אדם מול אלוהים יש שני צדדים, שעליהם להשתלב בנפש באופן מאוזן: יראה ואהבה. בתחילה האדם צריך לקבל עול מלכות שמיים, להכיר במקומו ואפסות קיומו מצד עצמו כאשר הוא עומד לעומת אלוהים ובנפרד ממנו, וכך לקיים את מצוותיו גם כאשר אינו מזדהה ומבין כל פרט. אך אם האדם נותר בעמדה זו, היא עלולה להפוך לתחושת ניגוד חריפה בינו לבין אלוהים, ואפילו לתחושת תחרות וקנאה (ראו לעיל מידת אהבה הערה 6). על כן האדם צריך גם להעמיק מעבר לכך ביחס לאלוהים, ולהבין שיש חשיבות רבה לאישיותו הפרטית, למחשבותיו ולמעשיו. לכל אלה יש ערך אלוהי והם קיימים ברצון אלוהים. באופן מהותי האדם אינו נפרד מאלוהים, לא עומד לעומתו, אלא מגלה אותו בעצם קיומו. ואז לשמחתו ותענוגו וגם לצערו וסבלו יש משמעות רבה, בהיותם גילוי של הרצון האלוהי. בשלב זה האדם כבר אינו חש כעבד כנוע ומפוחד, אלא כשותף למגמה האלוהית בתיקון העולם, הפועל עמה באהבה וקרבה: "עתידה בת קול להיות מפוצצת באוהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם א־ל יבוא ויטול שכרו" (ירושלמי שבת ו, ט).
