גאווה, פסקה ז

כלי יפה, חזק וגדול, שפתחו נסתם – מאבד את ערכו. כמה שיהיה מפואר ועוצמתי, אם לא ניתן לאחסן בו דבר ולהוציא ממנו את תכולתו, כבר אין בו תועלת. ואז גם כלי קטן, מלוכלך וסדוק, אם יישאר פתוח – עדיף על הכלי הגדול והסתום, שבסתימתו פסק מלהיות כלי. כך גם מידת הגאווה: ככל שיש לאדם יותר כישרונות ויכולות, כך יש לו סיבות רבות יותר להיות גאוותן. וכאשר האדם מתגאה, לא מועילים כל כישרונותיו, שכן הוא נסגר בתוך עצמו, הוא מסופק מעצמו ואינו רוצה דבר מלבד לפאר את עצמו עוד ועוד. הוא אינו מממש את כישרונותיו כפי הראוי לו, ורצונותיו נעשים קטנוניים וחלושים. הוא אינו חש בצורך להיטיב ולקבל טוב. הגאווה היא הפגם היסודי ביותר, החוצץ בין האדם לבין העולם ומונע ממנו לחיות כפי שהוא יכול וצריך (עי' סוטה ה, א). מובן אם כן, שדרך התיקון היא הסרת המכסה של הכלי, כך שיוכל להיות לתועלת. כאשר הגאוותן מסיר מעצמו את המחשבה האווילית שאין בו פגמים, הוא שב להכיר בכך שהוא חסר וצריך, וממילא רוצה יותר לקבל ולתת, להיות לברכה וטובה בעולם. כך הוא שב לחיות חיים אמיתיים.