גאווה יכולה להיות במחשבה, כאשר אדם מתבונן בעצמו ומשווה את עצמו לסובבים אותו, ומגיע למסקנה שהוא הטוב מכולם, שהוא מושלם. במצב כזה קל למצוא תקנה, שכן כאשר יעמיק האדם במחשבתו הוא יגלה במהרה שאינו מושלם. אולם כאשר הגאווה היא בלב – כאשר האדם מרגיש, בלי השוואה מושכלת, שהוא עליון ושלם, אי־אפשר לשוב בתשובה. משום שכאשר הגאווה היא בלב, לאדם ישנה גם תחושה שהוא תמיד צודק, שאינו נכשל ואינו חוטא, לעומת הסובבים אותו שהם אלו שטועים וגורמים לכל תקלה. הוא אינו יכול לקבל את האפשרות שהוא טועה, ועל כן אינו יכול ללמוד מטעויות, לתקן ולשפר. לא יכולה להיות תשובה כאשר קיימת הנחת יסוד כזו.[74]
תהליך התשובה הוא התהליך המושיע את האדם בכל עת. אין פעולה, מחשבה או נטיית לב שאיננה צריכה בחינה וחשיבה מחודשת שוב ושוב. הנכונות להסיק מסקנות מן הבחינה, לשנות ולשפר, זהו תהליך מתמיד של תשובה. כדי שהתשובה תהיה אמיתית וטובה האדם נדרש לחשיבה והעמקה שכלית (עי' מידת ברית א). אלא שישנם כמה סוגים של שכל: ישנו שכל מעשי, כאשר האדם נדרש לדעת כיצד להסתדר מבחינה מעשית במצבים שונים. זהו שכל חשוב, המכוון לתוצאה מוחשית מסוימת. לעומתו יש שכל טהור, שעיקרו הוא חשיבה והבנה נכונה של עצם הדבר, גם מבלי שתהיה למחשבה זו השלכה מעשית.[75] גם אם לא מדובר במחשבות מרושעות, כיצד לרמות ולגנוב, שכל שאינו טהור אינו עוסק בערכים ובמושגים עצמם, בטהרתם. הגאוותן חושב בעיקר על מעמדו ומצבו הפיזי והנפשי ביחס לסובבים אותו. ממילא הוא אינו יכול להשכיל דברים לאמיתתם, באופן טהור ועצמי, שכן כל תפיסת המציאות שלו כפופה להעלאת מעמדו בעיני הבריות ובעיני עצמו, באופן מאוד מוחשי ומעשי.[76] בכך הגאווה פוגעת ביסוד הכללי של האישיות והקיום, וממילא מונעת מן האדם לשוב בתשובה באמת, לעסוק בערכם העצמי של הדברים.
