הפעילות השכלית תמיד נותרת בתחום הדברים הסופיים והמוגבלים, שניתן להגדיר. ללא שכל שמגדיר ומבחין, מקטלג וממיין, העולם נראה כסבך חסר פשר שלא ניתן לחיות בו. ביחס לכל מה שאינו ניתן להגדרה וקטלוג, השכל יכול להתבטא רק באופן שולל. כמו הביטוי הנאמר ביחס לאלוהים: אין־סוף, שלילת הסופיות, שאינה מביעה כל פשר חיובי. מובן מן הביטוי שאי אפשר לייחס סופיוּת לאלוהים, אך לא מובן מה כן ניתן לומר עליו. חכמי ישראל הוסיפו ולימדו כי אפילו הביטויים החיוביים שנאמרים ביחס לאלוהים, כמו 'חי', 'חכם', או 'רחום' – אינם באים אלא לשלול ביטויים אחרים, או לתאר את התרשמותנו ביחס אליו, אך לא להגדיר את עצמותו (עי' כוזרי מאמר שני, ב).
אולם בפנימיות הנשמה אין שעבוד למגבלות השכל. בדברי המקובלים קיימת חלוקה של אישיות האדם לחמש דרגות: 'נפש', היא התחתונה ביותר, המייצגת את החיים בפועל, ומעליה 'רוח', 'נשמה', 'חיה' ו'יחידה'. פנימיות הנשמה היא היניקה מן הדרגות העליונות – 'חיה' ו'יחידה', הרבדים הקודמים להופעת אישיות מסוימת. הופעת החיים הכללית קודמת לכל פירוד וחילוק בין נשמה לנשמה, זו דרגת ה'חיה'. וה'יחידה' מבטאת את המקור היחיד שממנו צומחים החיים ומסתעפים לנשמות שונות. שורש האמונה, יסודו ועיקרו של היחס לאלוהים, הקודם לכל ניסוח רשמי של עיקרים ודוגמות – הוא פנייה לאותן דרגות עליונות, אל הקשר לאינסוף, על מנת להביע, להביא לידי ביטוי של הטבה ופעולה בחיי הרוח והנפש, את גדולת אין־סוף. מבחינה לוגית לא ניתן לומר שלאינסוף ישנה גדוּלה, אין גודל או קוטן לאינסוף. אך בתוך מכלול התכונות של האינסוף האלוהי ישנה גם גדולה, כלומר: תכונה של התגדלות – ההשתלמות שבאופן פרדוקסלי (מבחינת ההיגיון האנושי) קיימת בשלמות האלוהית, ומתגלה על ידי הבריאה המתפתחת ומשתכללת תדיר.[62] הבעת גדולת האינסוף היא תנועת נפש של התעלות אל הרבדים העליונים יותר באישיות, אל הקשר לאינסוף, המגלה שנשמת האדם היא "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב). דבר זה יוצר שתי תכונות הפכיות בנפש: גאווה וענווה. אדם צריך להיות גאה בגדולת ה', בהיותו גילוי של האינסוף ומשום כך בעל יכולת השפעה אדירה על ההוויה כולה,[63] ויחד עם זאת – להיות בעל ענווה בסיסית של הכרה במקומו ומוגבלותו, במעלה שאליה הגיע, לעומת הגודל שהוא צריך ויכול להגיע אליו ולהופיע אותו במציאות, להנביע ולהזרים אותו אל הרוח והנפש במידותיו ובמעשיו. בכך מתקיים דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת: האדם מתגדל ומתעצם דווקא כאשר הוא מודע למוגבלותו וקטנותו לעומת מקורו האלוהי האינסופי. זו גדולת אין־סוף. בדברי המקובלים 'גדולה' מייצגת את ספירת 'חסד' שבעשר הספירות (עי' זהר ח"ג יא, א) – ההשפעה מן האינסוף האלוהי לתוך העולם המוגבל, הזורמת ומתפשטת ללא קץ.
נראה שהרצי"ה קוק בעריכת הספר בחר לסיים את פרק האמונה דווקא בפסקה זו, שהיא מבחינה מסוימת מעין סיכום כללי למשמעות האמונה. אדם מאמין הוא אדם יצירתי, בעל שאיפות גדולות וגם ענווה, טוהר נפשי ללא כל ויתור על הגדולה הראויה לו. אם האמונה חונקת את האדם ומקצצת את כנפיו, רק מרסנת אותו להיות כנוע וצייתן – כנראה יש בה פגמים וטעויות. האמונה הנכונה מרוממת את האדם מגבולות העולם והשכל הפשוט אל עבר האינסוף האלוהי, בו אין כל גבול, ובכך מנביעה בתוכו כוחות יצירה, שאיפה וחזון, הרבה יותר ממה שמתאפשר לו בגבולות העולם וההכרה הרגילים והטבעיים. ההכנעה והריסון שבאמונה קיימות רק כאמצעי לרומם את האדם, שלא יסתפק בעולם הרגיל. "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ־הּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ־הּ" (תהלים קיח, ה). כאשר קורא אדם לאלוהיו מתוך מיצרי מצוקותיו האופפות אותו בעולמו המוגבל – הוא נענה שעליו לחפש במרחב, להתעלות אל האינסוף האלוהי בו אין גבול ומועקה, וכך לרומם את הבריאה, לשכלל אותה ולהיטיב עמה: "לתקן עולם במלכות שד־י".
