בניגוד לאמונה, שהיא חוש מבין חושי הנפש, הבא לידי ביטוי ביחסים שבין אדם לזולת, לעצמו או לטבע, הַכָּרוֹת של אמונה הן תִרגום חוש האמונה לתחום ההכרה, התבונה והידע. כאשר אדם יודע, מזהה ומגדיר את מה שיש בסביבתו על פי הקשר שיש לו עם הזולת והאמון שהוא נותן בו, או על פי הקשר שיש לו עם המקור האלוהי והאמונה בו. על כך מבוססת ההלכה, המעצבת יחס מסוים אל העולם הסתמי על פי הצו האלוהי: מהו חול ומה קודש, מה אסור ומה מותר או מצווה.
על כן באין הַכָּרוֹת של אמונה אין מקום לשום קנין מקנייני החיים והתרבות האנושיים. קניין הוא תוצר של פעולת האדם. לאחר שחַוָּה ילדה את בנה קין, התורה מסבירה שחוויית הקניין הייתה בבסיס הבחירה בשמו: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד, א). בלידת קין מרגישה חוה שהיא קנתה מקום משלה בעולם. כמו ציפור שבונה קן לגוזליה, אחרי שהיא עמֵלה באיסוף זרדים וענפים, וכעת זהו הקן הבלעדי שלה ואין אף אחד אחר מלבד גוזליה שיש לו רשות להיכנס אליו. ללא תפיסת עולם כוללת של נתינת אמון ואמונה במציאות ובעצמו, ועל בסיס זאת הגדרת טיבם של דברים, דירוג ביניהם ותפקידם – אין ממשות להישגים שאדם עמל עליהם. אין לו קנה מידה שיגלה לו את ערכם ומקומם של הישגיו במציאות. בדומה לאדם עשיר שנוסע להכיר שבטים נידחים באפריקה, ועל מנת לקנות מזון אצל הסוחרים שם הוא מראה להם ערמות של שטרות כסף. הסוחרים לא יבינו מה הוא רוצה ולא יהיו מוכנים לתת לו מזון טוב בעל תועלת ברורה תמורת ניירות שהם חסרי פשר עבורם.
החלק הראשון בפסקה עלול לגרום לאדם לחשוב שמכיוון שאין מקום לקנייני החיים ללא אמונה – גם אין להם כל ערך עצמי. לכן מיד מוסיף הרב קוק, שיחד עם זאת שקניינים ללא אמונה הם ריקים ותלושים, הדבר נכון גם להפך: בגודל ההכרה בהכרחם של הקניינים הללו באורחות החיים מתבססת האמונה. האמונה מתעצמת ומתפתחת דווקא בזכות ההכרה בחיוניותם של הקניינים. ללא הקניינים, האמונה נותרת ריקה, מנותקת מן החיים. אל לה לאמונה לצרור את קנייני החיים, לא צריך להיות ניגוד ביניהם. אם מתקיים כזה ניגוד, ככל שהוא מחריף אדם מגיע למסקנה שהוא צריך לוותר על אחד הדברים – האמונה או קנייני החיים – וזה לא נכון. אדם נברא בצלם אלוהים ועל כן הוא נוטה באופן טבעי לבנות וליצור, לפעול בעולם בדרכים שונות ובתחומים שונים. אם האמונה מייתרת את נטייתו הטבעית הוא נקלע לסתירה פנימית בנפשו. לא כל קנייני החיים והתרבות צריכים לקבל אישור מהאמונה, הואיל ויש הישגים שלא טוב שהאדם מגיע אליהם, אך זוהי רק הסתעפות של היחס בין האמונה וקנייני החיים. בעיקרו של דבר, האמונה צריכה לעודד את ההישגיוּת והנטייה לשכלול האדם והעולם, שהם רצויים לפני הבורא – "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלוֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג). החיים והתרבות הם טובים וראויים, כאשר הם יונקים מן האמונה את ערכם ואת גבולותיהם.
