לתארים האלוהיים, ההגדרות שאדם מגדיר את אלוהים על מנת שיוכל להתייחס אליו, קורא הרב קוק: קליפותיה של האמונה. לקליפת הפרי יש תפקיד חשוב, היא שומרת על הפרי שיוכל לגדול כראוי ולא ייפצע מן הענפים סביבו. אולם בשלב מסוים הקליפה כבר מיותרת ואף מפריעה. כאשר האדם רוצה לאכול את הפרי יש להסיר את הקליפה, היא חסרת טעם ומונעת מהפרי להתגלות באופן ראוי ומיטיב. הפרי לא נועד רק להישמר בתוך הקליפה, אלא להמשיך את תנועת החיים, להיאכל או לפזר את גרעיניו. כך גם האמונה: האמונה האלוהית וכל סגולותיה צריכה היא להשתחרר מכל קליפותיה. לעבור תהליך של עידון והעמקה. אדם צריך להבין שמושגי האמונה שלו מצומצמים ביחס לאמת העצמית ותמיד לפתח ולזכך אותם, אחרת הם נותרים כקליפות שרק מסתירות ומונעות את הופעת הטוב.[38] סגולותיה של האמונה הן התוכן הפנימי שלה, ערכה העצמי שמרומם את האדם וההוויה בכללה, שאינו גלוי ומובן באופן מידי.
האמונה מתחילה באופן מודע בהכרת האדם מתוך כפייה ויראת העונש, כפי שתיארו חז"ל את מעמד קבלת התורה: "שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א). כדי להרתיע את האדם ולהרחיקו מן הרע, כאשר הוא עוד ילדותי ופראי, אין ברירה אלא לכפות עליו את האמונה. אך בתהליך הדרגתי, עם התבגרות האדם והתפתחות הכרתו והמוסר הטבעי שלו, יש להשתחרר מממד הכפייה באמונה ולעבור לאמונה מתוך בחירה ורצון חופשי בסגולות האמונה, בטוב העצמי שלה, בבחינת: "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ, ב).
כאשר אהבת ערכה העצמי של האמונה תבוא על גבי ממד היראה שבה, ואדם יבחר באמונה מתוך רצון חופשי, היא תוכל לעמוד חיה בזריחת אור קרניה. בניגוד לאמונה שבאה מתוך כפייה ומחשיכה בכך את החיים, גורמת לאדם תחושה של צמצום מחניק בתוך מגבלות האיסורים והציוויים. אמונה מזוככת, שעברה תהליך של בירור ושחרור מן הקליפות המגבילות של מושגי האמונה הפחותים – עומדת חיה. גורמת לאדם זקיפות קומה, חיוניות והתפתחות, מאפשרת לו להיחלץ ממגבלותיו הבסיסיות, כך שקרני האור של האמונה מאירות דרך חייו של האדם את ההוויה בכללה: מאירים את כל העולם מזיו הדרם. זיו הוא הארה המתפשטת למרחב, כמו אלומת אור שבוקעת מתוך זווית. אמונה מזוככת גורמת לחייו של האדם להיות ערכיים ומפותחים יותר, וכך מאירה דרכו את כל מה שמשיק ונוגע לחייו בהארה שהולכת ומתרחבת. נראה שבמילה הדרם רומז הרב קוק לספירת 'נצח' שבעשר הספירות, שאחד מכינוייה הוא 'הדר' (עי' 'אור נערב' לרמ"ק, ז, ה) – אמונה מזוככת מרוממת את האדם לנצח, להתגבר על כל מגבלות הזמן והמקום. בהתגברות על המגבלות יש הדר מיוחד, פאר של התחדשות מתמדת.
