ניתן לראות לאורך תולדות האנושות, שפעמים רבות האמונה הייתה גורם מרכזי לפילוג בני האדם למחנות שונים. כאשר יש לאמונה עקרונות, דוֹגמות ודרכי פולחן ממוסדים, היא מתגבשת לכדי מחנה חברתי. וכדרכם של בני אדם, המחנה החברתי של כל אמונה ואמונה נאבק על שלו עם מחנות אחרים כדי להתפשט ולהעצים את קיומו. יש מי שפורש מתוך מחנה המאמינים ויש מי שנותר בו, ובתוך מחנה המאמינים כמובן גם הדעות נפלגות לאמונות מסוגים שונים. במציאות כזו, ממילא האמונה גם גורמת פעמים רבות לשנאה ומלחמות.
האם הכרחי שכך יהיה הדבר? עיון במהות האמונה מגלה שהדבר צריך להיות בדיוק להפך, כפי שמציג הרב קוק בפסקה זו.
מי שאור האמונה מתגלה עליו בטהרתו הוא אוהב את כל הבריות. באמונה יש גם צד של 'אור' וגם צד של 'כלי', גם נשמה וגם גוף. היא מופיעה במציאות על ידי דת הכוללת מעשים, מוסדות ותפקידים, פולחן ומשרות – אך כל אלה הינם גוף האמונה בלבד. הגוף אינו פסול כמובן, הוא חיוני וטוב וחשוב לקיים אותו כראוי על כל צרכיו ורגישויותיו. אך לאמונה יש גם נשמה, אור שצריך להאיר את הכלי – קשר עם המקור האלוהי העליון, דבקות במושא האמונה ולא בכלים המופיעים אותה במציאות המוחשית.[17] גם אדם דתי צריך "לחפש את אלוהים", לדבוק בו, ואל לו להסתפק בהקפדה על המעשים בלבד. ועל מנת שהגוף יהיה נאמן לנשמה, שהכלי לא יסתיר את האור, הוא צריך להיות בטהרתו. להופיע באופן מלא ושלם מבלי שסיגים שונים ידבקו בו ויעמעמו את האור, שהטומאה לא תחצוץ בינו לבין המציאות. כך אור האמונה דווקא, ולא רק כלים שונים שלה, מאיר את האדם באופן מלא, והוא יכול להתבונן בערכן של הבריות מצד עצמן. ממילא מופיעה בו אהבה לכל הבריות כולם בלא שום שיור כלל, שהרי את הכל ברא אלוהים מתוך אהבה, ועצמותה של כל בריה ובריה היא ניצוץ של רצון אלוהי המחייה אותה. קרבת אלוהים היא גם קרבה לבריאתו, אהבה ליצירי כפיו, וממילא שנאה לבריה אחת היא ריחוק מאלוהים, החשכה של האור וטומאה שדבקה בו.
כאשר אור האמונה אינו מתגלה בטהרתו, לעיתים האמונה מתבררת על דרך השלילה, מתוך הכחשת כל השקפה אחרת; אדם מתאכזב מחייו, נואש מתפיסת עולמו וערכיו, ומגיע למסקנה שלא נותרה לו אלא האמונה. הרב שלמה גורן זצ"ל[18] היה דורש כך על דברי חז"ל בנוגע לאחרית הימים: לאחר שמתוארות פורענויות שבאו בעקבות החורבן ופורענויות שמתוארות כ'חבלי משיח', מוסיפים חז"ל: "ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים" (משנה סוטה ט, טו) – גם זהו ביטוי של פורענות, כאשר אנשים לא בוחרים באמונה מתוך רצון והזדהות, אלא בורחים אליה מתוך מאיסה בכל השאר. אמונה כזו יכולה להיות מאוד יציבה, אך זו לא האמונה בטהרתה; אם אדם מנתק את הבורא מבריאתו, אם אמונתו באלוהים באה כאלטרנטיבה לעולם שממנו הוא סולד, זוהי אמונה מטושטשת ומעוותת. אמונה טהורה באלוהים מביאה לאהבת בריותיו, והיכולת להתקרב לאלוהים היא רק דרך בריותיו.
כמובן, אין לומר שמכיוון שבכל בריה גנוז קודש וניצוץ אלוהי שמחייה אותה, הכל גם שלם ואידאלי. על כן מוסיף הרב קוק שכל מעינו של אותו אדם שאור האמונה מתגלה בו בטהרתו, הוא בעלייתם ותיקונם של כל הנבראים, מתוך אהבתם והתקרבותו לאלוהים, הצטרפותו למגמת הבריאה – שתשתלם תדיר ותהיה מתוקנת. בכך האדם נעשה שותף ובן־ברית לבוראו, לא רק עבד כנוע או אפילו בן שמקבל את קיומו וחיותו מן הבורא, מבלי שהוא מוסיף דבר מעצמו.
עלייתם ותיקונם של הנבראים אלו שני שלבים שונים שצריכים להתקיים: ראשית יש להעלות את הדבר למקורו, למצוא את השורש הטוב והנעלה שלו, ורק לאחר מכן ניתן גם לתקן אותו בפועל. ללא מציאת השורש הנעלה של הדבר, תיקונו לא יהיה שלם. גם הפשעים הנוראים ביותר נעשו מתוך שורש נעלה וקדוש – מתוך רצונם של הפושעים להיות מאושרים ושלמים, לשלוט בחייהם ולממש את עצמם, כראוי לאדם שנברא בצלם אלוהים. רק הדרך שבה בחרו לעשות זאת איומה, וכדי לתקן אותה יש למצוא את הרצון השורשי הטוב, אחרת הם שוב עלולים לממש את רצונם בדרך רעה.
והדרכים של תיקונם נעשים מלאים מוסר ויושר לפי רוב הופעת האמונה שבליבו. ככל שהאדם יותר מקושר לבוראו מתוך אור של אמונה בטהרתו, כך גדלה מידת המוסריות והיושר של דרכי תיקון העולם שהוא נוקט בהן, מידת הרגישות הראויה שיש לו כלפי הבריות שאותן הוא מתקן. אמונתו בבורא היא גם אמונה בנבראים, ביכולתם להשתפר ולהתעלות, והוא לא ממהר לשלול ולפסול אותם עד אשר יעשה את מירב המאמצים לתקנם.
מי שקורא פרשיות בהן התורה מפרטת עבירות שונות ואת העונשים הראויים לחוטאים בהן, יכול לחשוב שלסנהדרין צריכים להיות גדודי שוטרים שכל תפקידם אינו אלא להוציא להורג את החוטאים, והם קורסים מרוב עומס של עבודה. אולם למעשה, חז"ל אומרים שסנהדרין ההורגת פעם אחת בשבע שנים נקראת "חובלנית", קטלנית, ולדעה אחרת – פעם בשבעים שנה (משנה מכות א, י). התורה מאריכה להזהיר מן החטאים ונותנת סמכות לדיינים להעניש גם במוות, אך דווקא מתוך הרצון בקיומן של הבריות, באושרן ובשלמותן. מכיוון שאור האמונה התגלה אצל הדיינים בטהרתו, כל מעייניהם היו בעלייתן ותיקונן של הבריות, כך שהם היו מפעילים שיקול דעת כזה שאפשרות ההמתה בפועל נעשתה במקרי קצה בודדים בלבד.
