האמונה יכולה להתגלות בכל רמה של הכרה והשכלה, אך עם זאת, קיימת חשיבות רבה להרחיב אותה ולפתח אותה בהתאם ליכולת השכלית של האדם. התפתחות בהכרה שאינה תואמת להתפתחות מושגי האמונה עלולה לגרום לקרע קשה בנפש.
האמונה האלוהית היא המחשבה היותר עליונה, שמתוך גובהה היא משתפלת בכל השדרות, גם היותר שפלות, ובכל דרגה ושדרה היא מתוארת כפי ערכה. דווקא בזכות גובהה של האמונה האלוהית, היא יכולה להצטמצם ולהישפל עד לשכבות נמוכות של החיים – של מחשבה רדודה יותר, רגש גס או קיום אחר מסוג שפל. מושג האלוהות הוא המושג העליון ביותר בעולם המושגים האנושי, ומרוב גובהו הוא אף לא ניתן להגדרה ותיאור חיובי. אך דווקא משום כך אופני היחס אליו כה רבים ושונים. יש שפונים לאלוהים מתוך יראת הרוממות, יש שפונים אליו כערב למוסר, כמי שיכול להושיע את העשוקים ולגלות במציאות את הצדק הראוי. ישנם אפילו שפונים לאלוהים מתוך אינטרסנטיות נוראה, שכן הם תופסים אותו כמי שניתן לשחד והוא בכל־יכולתו ישנה את חוקי המציאות לטובתם. אך למרות המדרג והפער בין התפיסות מצד רמת התקרבותן לאמת העליונה, בכל אחת מהן קיים ניצוץ מסוים של האמונה האלוהית.
המתחכמים להיות קטני אמונה, אלה שמחכימים את עצמם, מרחיבים את אופקיהם ומגיעים להשגות גבוהות בתפיסת המציאות, ועל כן אמונתם נחלשת, שכן הם מגביהים את רוחם מהשדרה הנמוכה. בגלל שהעמיקו את השגתם והרחיבו את השכלתם, הם חשים שמושגי האמונה שהכירו עד כה הם מצומצמים, מוטעים ואפילו נלעגים ביחס לעומק תפיסת העולם שהגיעו אליה. למשל, יש שגדלו בבית חסידי, ומכירים מילדותם מנהגים כמו חלוקת השיריים ממנת האוכל של האדמו"ר – לעומת המושגים הרוחניים, המוסריים או הנפשיים שהגיעו אליהם אחרי שנים של השכלה ועיון, הדבר נראה להם בזוי ומטופש. אם הם רואים מנהגים אלה כביטוי עיקרי של רעיון האמונה, הם יוצאים ומתפרצים ואין הציור של אמונת אלוהים בקטנותו ראוי להם. הם מנערים מעל עצמם כל עול של אמונה ויראת־שמים. מסופר שכאשר שוחח פעם הרב קוק עם אדם שהחליט לכפור, אמר לו: "באלוהים כמו שאתה מדמיין אותו, גם אני כופר". כפירה ברעיון מצומצם של אמונה היא טובה וחשובה אמנם, אך בגדלותו אינם עלולים לקבלו, מושגי אמונה מרוממים יותר, מזוככים ונעלים המתאימים לרוחב דעתם, הם לא מכירים ולא רוצים להכיר. ועל כן הרי הם קלועים בקלע הרעיונות הסותרים. את המציאות בה אדם נע ונד בין מקומות שונים, לא מוצא את עצמו, מכנים במונח התנכ"י "כַּף הַקָּלַע" (שמואל א' כה, כט) – אדם מרגיש כמו אבן שהניחו בתוך רצועת העור של כלי יידוי אבנים, שמצד אחד כבר איננה במקומה המקורי, על האדמה, ומצד שני עוד לא הגיעה ליעדה. כך מרגישים אנשים שמצד אחד יש להם ביקורת עזה על מושגי האמונה המצומצמת המוכרים להם, ומצד שני אין להם את הנכונות להגיע למושגי אמונה נעלים יותר, הראויים למידת השכלתם ועומק נפשם. הם נותרים תלושים וחלושים, עד אשר יבוא עזרם מקודש. יש להתפלל לסיוע אלוהי עבור אותם אנשים, שכן את מושגי האמונה המצומצמים לא ראוי שיאמצו מחדש והם לא יכולים לעשות כך בפועל, וללמדם מושגים נעלים יותר לא ניתן, משום שהם מתנגדים לזה. על כן רק הקודש עצמו יכול לסייע להם להגיע אליו, להבשיל ולהתבגר כדי לקבל את האמונה הראויה להם.
